אורים גדולים קנג

אם הוא מצד טענת הברי היינו מצד התאלמות הברי, או מצד טענת שמא היינו מצד חלישות ומגרעת השמא, וא"כ הלא בכלל יש להראות ע"ז שלשה טעמים, א) מצד עצם המציאות, ב) מצד התאלמות ומעלת טענת הברי, ג) מצד חלישות ומגרעת טענת השמא, ונבארם בקצרה. מודעת דלהוציא ממון בעינן הכרעה ברורה, והסובר דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב ומוציאין ממון מהנתבע, ע"כ דסובר דיש בזה הכרעה אלימתא ויש להראות על ההכרעה הזאת שלשה טעמים, א) מצד עצם המציאות, די"ל דגם בלא השקפת הטענות והערכת ערכי האנשים וטבען, ג"כ יש בזה הכרעה דסוף סוף יש בענין זה וודאי וספק, ובכ"מ שיש וודאי וספק מכריע הוודאי את הספק, ב) מצד התאלמות חברי, דכבר כתבתי דיש לספק דאולי ההכרעה הוא מצד הטענות, ואם נימא דהוא מצד הטענות יש לספק שתי ספיקות, די"ל מצד התאלמות הברי, היינו דאחרי שאחד טוען ברי שמגיע לו והנתבע אינו מכחישו ולוא יהא דנניח דאין בזה גופא מגרעת אשר המגרעת הזאת תכריע, היינו דנאמר דאחרי שהי' לו לדעת ואינו יודע, מזה גופא יש ראי' לאמת את דברי התובע, גם אם לא נשקיף ע"ז, אלא דנאמר דכפי טבעי בני אדם אין מזה ראי' דיכול להיות ששכח, בכ"ז סוף סוף הלא הנתבע אינו יודע והלה טוען ברי, ע"כ יש כח בטענתו להכריע, ג) מצד חלישות ומגרעת טענת השמא, די"ל דעיקר ההכרעה היא מצד המגרעת שיש בטענת שמא דמדרך בני אדם לדעת, ואחרי שאינו יודע יש מזה גופא ראי' דהאמת הוא כדברי התובע, דכל הכרעות הסותרות זו את זו מבטלות זו את זו (למוד י"ז), ובכל סכסוך הכחשיי בממון יש ג"כ שתי הכרעות שסותרות זו את זו (למוד יח ובאורו), ובכ"ז יש לפעמים כח להכרעה אחת שתכריע את הכרעה השני', או עי"ז שאחת מתחזקת לעומת השני' או שאחת מהן מתחלשת, ואז במדה שתחלש ההכרעה ההיא תתחזק ההכרעה שכנגדה, (אור ללמוד י"ט), וה"נ אם נימא דיסוד ההכרעה למאן דסובר דחייב] הוא בהטענות, י"ל או משום דיש חוזק ואלמות בטענת הברי ומצד זה מכריע את השמא, או משום דיש חלישות ומגרעת בהשמא וממילא מתחזקת טענת הברי, ושם בספרי בארתי בע"ה כל החלוקות האלה ותוצאותיהן בארוכה, והראיתי דיש מהן כמה נ"מ גדולות לדינא, ומה שחדשו דבברי ושמא גרוע במקום דלא הול"ל למידע מודה דפטור, תלוי' ג"כ בחלוקות הנ"ל, וכן גם לדינא דפסקינן דא"י אם נתחייבתי פטור וא"י א"פ חייב, יש לספק ג"כ בכמה ספיקות ויסודן ג"כ בחלוקות הנ"ל, ובכלל יש לדעת כי יש בזה הענין כמה וכמה ספיקות, מהן שכבר נזכרו בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל, ומהן שהעירותי מעצמי וכולן יש לבארן עפ"י תוצאות של הטעמים הנ"ל, ואמנם לברר פה כל מה שהעליתי בזה יעלו הדברים לספר מיוחד, עכ"פ יצא מזה דיש כמה ספיקות בטעם החיוב והספיקות הן מיוחדות רק בדינים אלו, וא"כ ברור דמה דרבא מדמי הכא בב"ב הך פרט [של זה אחי כו'] לכל מנה לי בידך והלה אומר א"י, ואביי מחלק ביניהם משום דכטענו אחר דמי ולא הוי כטענת ברי, מחלקותם זאת מקורה היא במחלוקת הטעמים הנ"ל, והיא רק מחלוקת פרטית ומיוחדת השייכת רק בהך דינא לחוד, ולא בכל מקום שיש לחקור על וודאי וספק, ואין מזה שום שייכות להחקירה של טוענו ספק עפ"י ע"א, דהכא בברי ושמא למאן דמחייב א"כ העיקר מה שמוציאין ממון. הוא רק משום ההכרעה שיש שם, וע"כ יש לחקור בההכרעה הזאת וכנ"ל, אבל לענין טענו ספק עפ"י ע"א דאנו חוקרין אם השבועה הוא רק מסבת העד או מסבת שניהם וודאי דהכא לא שייכת כלל החקירה ההיא, וכמ"כ הכא לענין חקירתנו [כשתובע מקצת מעצמו ומקצת עפ"י ע"א] דעיקר החיוב שבועה הוא מצד ההודאה ורק מצד דסוף סוף הלא בעינן שתהי' תביעה, ע"כ יש לספק אם תביעה כזאת נקראת תביעה, א"כ גם אם נימא לענין ברי ושמא דברי על ידי אחר לא מקרי ברי, היינו להוציא ממון עי"ז, אבל בכ"ז י"ל דהוי תביעה, ובכלל אינן נוגעות זב"ז כמלא נימא, ודברי הר"ן הנ"ל מש"כ לענין מחלוקת דראב"י ורבנן דאין לומר דמה שהבן תובע ע"י אביו נחשב לברי משום דלאביי מוכח דברי של אחר לא נחשב לברי, הדברים האלה שגבו מדעתי ולא אוכל לרדת לסוף דעתו הקדושה והגדולה, דבאמת לא דמי כלל זל"ז, וכבר כתבתי דבלא"ה דבריו צריכים באור אחרי דרבא פליג ע"ז, וא"כ מדוע אחז ותפס לעיקר דברי אביי, ובעיקר הסוגיא דב"ב הנ"ל יש להאריך, ועי' בס' חוסן ישועות שם בב"ב, ובהפלאה כתובות (דף י"ב ע"ב) בתוס' ד"ה ר"ה והדברים ארוכים

מעתה אחרי שנתברר בבירור דחקירתנו הזאת [בטענו מקצת מעצמו ומקצת עפ"י ע"א] אינה נוגעת כלל להחקירה של טענו ספק עפ"י ע"א, וע"כ יותר י"ל דתליא בתוצאות של החקירה ההיא בטענו כל המנה עפ"י ע"א והנתבע מודה לו בחמשים, דשתי החקירות האלה סובבות על ענין אחד על חיוב שבועת מודה במקצת, והגם דשם הוית יסוד החקירה אם תביעה כזאת נחשבת לתביעה שיש בה העזה, והכא הוי עיקר החקירה אם זאת מקרי תביעה וודאית, היינו אם מספקת ידיעה כזאת לחשוב את התביעה לתביעה וודאית, אמנם באמת אחרי דאין לנו קנה מדה למוד את ערך חוזק הידיעה ולדעת בצמצום ובדיוק כמה היא שיעור ומדת הידיעה הדרושה לידיעת תביעת ברי, ע"כ י"ל דתביעה כזאת אשר ההכחשה עלי' נקראת הכחשה שיש בה העזה, ממילא היא נקראת גם תביעה וודאית אחרי דגם ענין של העזה בתביעה תליא בידיעה, דבתביעה ספיקית ליכא שום העזה דהוא כלל ברור כי במקום שהתובע טוען ספק אז אם הנתבע