אורים גדולים קנב

טענת ברי, וא"כ קשה באמת מדוע לא יעידו ב' עדים לפני הסומא, ומש"כ בתו' דסומא יכול להטעותו הוא דחוק מאד דבכ"מ סמכינן על ב' עדים, וע"כ כתבתי דיש שתי מיני ידיעות, א) ידיעה עיונית ומופשטית כמו שיודע אשר ב' פעמים ב' הוא ד', או שיודע שאיש אשר שמו ראובן בן יעקב גירש את אשתו אשר שמה רחל בת לאה, ב) ידיעה מעשיית ומוגשמית, דיש כאן שתי שורות אשר בכל שורה יש שתי מטבעות, ואחרי אשר ב' פעמים ב' הוא ד' יודע שיש כאן ארבע מטבעות, או שלעיניו עומדים איש ואשתו שמתגרשים והוא אינו מכירם ומעידים לו עדים דשמו של המגרש הוא ראובן בן יעקב ושמה רחל בת לאה, וא"כ יודע אח"כ ידיעה מעשית ומוגשמית כי עפ"י הידיעה הזאת יודע שפה מונחות ארבע מטבעות, יודע שזה האיש הוא ראובן בן יעקב והוא מגרש את אשתו זאת רחל בת לאה. והנה בסומא אשר אינו יכול להכיר מעצמו גם אם יעידו אלפי עדים לפניו לא תגיע ידיעתו לעולם למדרגת ידיעה מעשיית ומוגשמית, רק שידע ידיעה עיונית ומופשטית וידע שיש איש בעולם ששמו כזה וכזה והוא גירש אשה כזאת וכזאת, וידיעה כזאת אינה מועלת בשליח בגירושין, וממילא אין מזה ראי' לענין פקח דבעינן לכה"פ ב' עדים כשרים, [וכמו שהרבה רצו להוכיח כן דאחרי דבסומא גם עדים לא מהני בפקח לכה"פ בעינן ב' עדים] דאינם כלל מגדר אחד, דבסומא נחסרה הידיעה הדרושה אבל בפקח דהחקירה היא בכמה מקרי ידיעה י"ל דסגי גם ע"א, והארכתי הרבה שם וביחוד הראיתי דהחלוקה הזאת של השתי ידיעות הנ"ל היא חלוקה אשר ידיעתה מועלת הרבה ומיישרת דרך בכמה מקומות ואכ"מ, מובן דפה לעניניננו י"ל דהחקירה של רבותינו הראשונים ז"ל אם בעינן ב' עדים שיעידו לפני השליח או דסגי בע"א, תתלה אם ברי ע"י אחר הוי ברי, דאם נימא דהוי ברי מהני גם ע"י אחד, ואם נימא דלא מהני י"ל דבעינן דווקא ב' עדים, ויהי' מקום לפלפל משארי מקומות כמו מחליצה דמוכח דסגי בע"א ומשום דהוי גילוי מילתא, ותתרחב החקירה בגדרי דגילוי מילתא ולהסב גם בגירושין המחלוקת הנ"ל דהוא רק אם בעינן ידיעה או דסגי גילוי מילתא, ויהי' מוכח להיפוך דבמקום דבעינן ידיעה לא מהני ברי ע"י אחר, ומובן מעצמו דיש לדחות גם זאת ויש מקום רחב לפלפל בזה הרבה, וכן להביא עוד מקומות דשם בעינן ידיעה ולהכניס כל המקומות האלה תחת כנפי החקירה הזאת, ולא תבצר עוד מיד הפלפול לקרבם בזרועות הפלפול הרחוק, ואולם אין רצוני להתרחק פה מנקודת דברינו, וללכת הלאה ממטרתנו כי הספר הזה לא נוצר לתכלית זאת, סוף דבר דעפ"י ההנחות הנ"ל יש הרבה להאריך לבנות ולסתור לטעת ולעקור ולפלפל הרבה בכמה סוגיות הנוגעות לענין זה

ג) אמנם קושטא דמילתא הוא כי בעיקר ההנחות האלה יש לדעת כי אם רק רוח העומק והעיון יחלוף על ההנחות האלה, אז לא תעמודנה על עמדן ותחלופנה ותעבורנה מן עולם ההלכה, דבאמת ברור הדבר כשמש דהחקירה של תובעו בספק עפ"י ע"א אם מחוייב שבועה יסודה הוא אם העיקר פועל העד בעצמו את החיוב שבועה או דהעד מצטרף להתובע ובלא התובע אינו פועל העד, ומה שנראה מדבריהם דמשו"ה אינו מחייב שבועה משום דהתובע אינו טוען ברי אשר מזה יש להוכיח דהטעם הוא דברי ע"י אחר לא נחשב לברי, באמת י"ל דהכוונה הוא משום שאינו טוען מעצמו ברי והכא בעינן דווקא שתי ידיעות, ידיעת העד וידיעת התובע, ובאמת גם אם נימא דבכ"מ ברי ע"י אחר הוי ברי, בכ"ז לא שייך כלל הכא להשתמש בסברא זאת, דהלא אם נימא דבעינן לחייב שבועה דאורייתא דווקא העדאת העד וידיעת התובע, א"כ מה מהני בזה שהתובע משתמש בידיעת העד, סוף סוף אין בזה אלא ידיעה מקוריית אחת והוא ידיעת העד, דהוא כלל כולל ויסוד מוסד דבכ"מ אשר קיום הבירור תלוי במספר המבררים בעינן שהמבררים ידעו דווקא בידיעה חושית וטבעית (למוד ס"ט) היינו ידיעה מקורית ויסודיית, ולא ידיעה מועתקית והשתלשלית (באור ללמוד הנ"ל), דרק במקום דסגי ע"א שם יש מקום לומר דמספיק גם אם העד יודע ידיעה העתקית והשתלשלית, וא"כ אם נימא דלענין שבועה להכחיש את העד בעינן דווקא שהתובע ידע בידיעה וודאית וגם העד, הלא הוי כמו שיש קפידא בדבר שיהיו דווקא שני מבררים, וע"כ גם אם נימא דבכ"מ ברי של אחר הוי ברי, בכ"ז הכא וודאי דאינו מועיל כיון דבעינן תרווייהו, וגם דברי הראשונים שהבאתי לעיל יש להטות כוונתם לזה, די"ל דמש"כ דלא הוי ברי, כוונתם דכה"ג שהתובע סומך על דברי העד לא הוי ברי בפ"ע דשוב אין לו כח מיוחד, והברי של התובע הוי רק כמו העד גופא, והדברים האלה ברורים ומאירים כשמש בצהרים

נתבאר לנו ביטול ההנחה הראשונה, וגם ההנחה השני' דהמחלוקת דאביי ורבא בב"ב (דף קל"ה ע"א) היא מחלוקה כללית אם ברי של אחר הוי ברי, גם ההנחה הזאת אין לה מקום עפ"י יסודי העומק והעיון, דבספרי הראיתי מקום די"ל דהמחלוקת דאביי ורבא הוא מחלוקת פרטית אשר יסודה הוא רק בענין ברי ושמא בתביעת ממון, ועקרה הראיתי ובארתי עפ"י העומק והעיון עפ"י דרך זה, דבהטעם של הסובר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב משום דברי ושמא ברי עדיף, יש לספק בזה שלש ספיקות, היינו דיש להראות ע"ז שלשה טעמים שונים אשר מהם תהיינה תוצאות גדולות לדינא, דמתחלה יש לספק ספק ראשי אם הטעם הוא מצד עצם המציאות או מצד הטענות, ואם נימא דמצד הטענות, יש לספק