אורים גדולים קנא

ספק עפ"י ע"א חייב אין להקשות, משום די"ל דהם תופשים להלכתא כרבא דאביי ורבא הלכתא כרבא, אולם יקשה להיפוך על הני דסוברים דטענו עפ"י עד אחד פטור הלא לרבא צ"ל דחייב, אחרי דאיהו סובר דברי של אחר הוי ג"כ ברי

ב) והנה באמת יש איזה מהאחרונים שכתבו כן, דהחקירה דטענו ספק עפ"י ע"א אם חייב, תליא אם טענת ברי של אחר נחשבת לטענת ברי, וכמ"כ כתבו דמחלוקת דאביי ורבא הוא בהך פרט אם ברי של אחר נחשב לברי, ואם נימא דההנחות האלה הן אמיתות וצודקות אז תהיינה כבירות כח לתת רב חומר לפלפולים גדולים ורמים, אמנם לדעתי, בגוף ההנחות האלה יש הרבה לדבר. הנה בכתובות (דף יב ע"ב) בתו' ד"ה רב הונא, הקשו דמהא דב"ב מוכח דאביי סובר מנה לי בידך והלה אומר א"י חייב, ובכ"ז משמע דסובר הא דר' אבא דמחויי"ש שאיל"מ, ותירצו דאביי יאמר דהך דרש של בין שניהם ולא בין היורשין קאי באופן זה דשניהם לא ידעו אלא שעד אחד מעיד שאחד חייב לחבירו מנה דבאביו מתוך שאינו יכול לשבע משלם, וקשה מאד דא"כ גם באביו הי' תובעו רק עפ"י ע"א, וא"כ למאן דסובר תבעו עפ"י ע"א פטור, גם אביו הי' פטור, וע"כ דנימא דשיטת התוס' דטענו ספק עפ"י ע"א חייב, ומעתה אם נאמת את ההנחות האלה [דטענו עפ"י ע"א תליא אם ברי ע"י אחר הוי ברי, ואביי ורבא פליגי בזה אם ברי של אחר הוי ברי] ויוצא מזה דאביי סובר דברי של אחר לא הוי ברי, וממילא צריך להיות אם טענו ספק עפ"י ע"א לא יתחייב שבועה דאורייתא וקושיית התו' הכא קאי לאביי, וא"כ מאי הועילו בתירוצם, דהלא לשיטת אביי אין לומר דאיירי ששניהם אינם יודעים אלא שתובעו עפ"י ע"א, דא"כ גם באביו אין לדון בזה מחוייב שבועה שאיל"מ אחרי דליכא כאן חיוב שבועה, ולא עוד אלא דלפי ההנחות הנ"ל יכלול תירוצם סתירה עצומה בקרבו. דהנה נניח דיש לנו שני דינים ידועים, א) ברי ושמא ברי עדיף ומוציאין ממון בטענת ברי, ב) אם אחד תובע מחבירו בטענת ברי, ויש לו עד המעיד כדבריו חייב הנתבע שבועה, והנה השני דינים האלה יסודן הטענת ברי, ויש לדייק ולעמוד על הברי דכפי שיטתם העיקר גם בע"א שמחייב שבועה הוא מצד טענת ברי של התובע, מעתה יקשה האיך מצוייר לאביי הך דינא, [דנימא דרק מצד השבועה בא החיוב תשלומין ולא מצד טענתו] דנניח דאיירי דטענו מספק עפ"י ע"א, וא"כ הלא יקשה ממ"נ אם נחשב זאת לטענת ברי,, א"כ בלא השבועה יש חיוב תשלומין מצד ברי ושמא, ואם נימא דזה לא נחשב לברי, א"כ גם מצד העד אינו מחויב שבועה אחרי דנניח דגם אלה שסוברים דטענו ספק עפ"י ע"א חייב שבועה הוא מצד דסוברים דהוי טענת ברי, א"כ ממילא אם נימא דזה לא נחשב לטענת ברי, א"כ אינו חייב ב שבועה בכה"ג, וא"כ נסתר התירוץ מעצמו ויש לפלפל בזה הרבה, ואמנם לבד זה, יש עוד הרבה להאריך בענין זה של טענת ברי של אחר אם הוי ברי, ויש לבאר בזה גם הרבה מדברי רבותינו הראשונים ז"ל דמצינו בהם איזה דברים אשר כפי שטחיותם מורים דהרחיבו מאד גבולות הענין הזה [של ברי של אחר], וכמו שם בכתובות) דף ע"ו ע"א) תוס' ד"ה רישא דהטעם דרב אשי דאמר שם רישא מנא לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך, דהוא משום דברי שלה לא מהני לאב דהוי כמנה לאחר בידך דאינו נאמן ויהי' מוכח דרב אשי סובר כאביי, א"כ חזינן דגם פה השתמשו בסברא זו, ויש לראות עוד יותר התרחבות הסברא הזאת מדברי הר"ן בשבועות (פ"ו) לענין המחלוקת דראב"י ורבנן שחקר שם לענין הלכתא אם יש לפסוק כראב"י או כרבנן, הביא שם דהראב"ד דחה ראית הרי"ף מההיא דפ' כל הנשבעין משום דשם איירי בטענת ברי גמור כגון שאמר אני הייתי עמך בשעת מיתת אבי ושמעתי שהודית לו מנה והלה אומר לא הודיתי אלא חמשין דבכה"ג אפי' לרבנן נשבע, ואע"ג דאוקי פלוגתא דרבנן וראב"י בברי ואפ"ה פליגי רבנן דשמעתין לא בברי גמור עסקינן אלא באומר כך פקדני אבא, וכה"ג ברי קרי ליה ר"א, והרמב"ן ז"ל דחה זה ואומר דוודאי טוען מפי אחר לא ברי מקרי מדתנן בפ' יש נוחלין זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו ואוקימנא דקא אמרי שאר אחין אין אנו יודעין ואסיקנא דכמנה לאחר בידך דמי כלומר שזה אינו יודע שהוא אחיהם אלא מפי אחיו ואין טענתו טענת ברי אלמא הטוען מפי אחרים טענת שמא הוא, העתקתי כל דבריו יען דמהם יש לראות איך שהרחיבו סברא זו עד שהעתיקוה גם לענין טענת ברי דבעינן בשבועה, [וצ"ע רק מדוע השתמשו בסברת אביי במקום דרבא פליג עליו], ונראה מזה שעשו הסברא הזאת לסברא כוללת, דבכ"מ דבעינן ידיעה וודאית אינה נקראת ידיעה וודאית אם נודע לו מפי אחר, ולפי"ז הלא יש להשתמש בה גם לענין ביטול איסורין לענין כל דפריש מרובא פריש, דיש נ"מ אם פריש קודם שנודע או לאחר שנודע, ומעתה יש לחקור אם נודע לאחד אם הידיעה פועלת על אחר, ועי' יו"ד (סי' ק"י) בפמ"ג במש"ז סק"ח, ועי' בס' בית יצחק שער הקבוע (סי' נ"א), וכמ"כ יהי' מקום לחקור לענין ביטול יבש ביבש דבעינן דווקא נודע. אמנם באמת יש להבדיל החקירות זו מזו כמובן, ועי' גיטין (דף כ"ג ע"א) אמר רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו, ועיי"ש בתוס' ד"ה ממי נוטלו ועי' אה"ע (סי' קמ"א סעיף ל"ו) ובאחרונים ובספרי במקום שבארתי פרטי הבירורים והידיעות ופעולותיהם בררתי גם הענין ההוא וכתבתי דבאמת הוא דחוק מאד, דבכ"מ שחקרו אם מהני ברי ע"י אחר הכוונה מע"א, אם יש רק ע"א שמאמת דבריו, אבל במקום דיש שני עדים שמעידים ע"ז וודאי דזה מקרי