אורים גדולים יד

ונשבע, ולענין המחלוקת של ר"ט ור"ע באם גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן וכל אחד אומר אותי גזל, דמוכח משם דיש מקום לומר דרק בנשבע מתוסף עליו חיוב בנוגע לבירור ההשבה ליד הנגזל, וכמש"א שם וכי קאמר ר"ע עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד היכא דאשתבע הוא דקאמר, מ"ט דאמר קרא לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, והגם דלענין מחלוקת דר"ט ור"ע משמע דלדינא קיימינן דפליגי כשלא נשבע וטעמי' דר"ע הוא משום קנס, [עיי"ה רמב"ם (פ"ד מהל' גזילה ה"ט) ובטוח"מ (סי' שס"ה) ובשו"ע (סי' הנ"ל ס"א) ובש"ך (סק"ט) ובאחרונים שם], אמנם בגוף הדין מודו כולם דאם נשבע משיג החיוב כח יותר נעלה, דהלא רק כשנשבע מחוייב להוליך אחריו אפי' למדי, ועי' רמב"ם (פ"ז מהל' הנ"ל ה"ט) דמבואר ההבדל בזה בין נשבע ללא נשבע, עיי"ש דמבואר דהיכא דלא נשבע אינו מחוייב הגזלן לרדוף אחרי הבעלים עד שיחזיר להם ממון שבידו, אלא יהא ביד הגזלן עד שיבאו הבעלים ויטלו שלחן, אבל אם נשבע על ש"פ ומעלה, חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזור להם אפי' הם באיי הים כו', וכן הוא בטושו"ע חו"מ (סי' שס"ז ס"א). מבואר מכאן דאחר השבועה משיג הגזל כח יותר נעלה בנוגע להשבה ליד הנגזל, וכן מוכח מדברי הירו' ב"ק (פ"ט ה"ג) דאיתא שם חילפי אמר נשבע לו קודם הפסח אחר הפסח משלם לו חמין יפה, והוא מטעם זה, דאחרי שנשבע יש לו לראות שישיב לו דבר הראוי לו, והגם שיש איזה מהמפרשים שרוצים לומר דתלמודא דידן חולק ע"ז באמת, אולם אין דבריהם מוכרחים כמש"כ במק"א, וגם מסיום דברי הירו' שמסיימים שם אין אית בר נש פליג על חילפי שאין משלם חמץ יפה, הכל מודים בחמץ שמשלם חמץ יפה, מוכח דסוברים דהדבר פשוט כ"כ עד שאין מי שיחלוק עליהם, ועיי"ש במה"פ בד"ה הכל מודין, וע"כ יש יותר לומר דאין מחלוקת בזה, ואולם לבד זה גם מהסוגיא הנ"ל ומהדין של יוליכנו אחריו מוכח למדי היתרון שמשגת ההשבה אחרי השבועה, ויש להוכיח מזה דהשבועה מטלת על ההשבה גם חיוב כפרה, דע"י השבועה נתוסף על חיוב ההשבה גם חיוב כפרה, ומשו"ז בעינן שיגיע לידו דהכפרה הוא רק באופן דמטי לידי', וכמו דמשמע מפשטות הגמ' הנ"ל שאמרו וכי קאמר ר"ע עד שי שישלם גזירה לכאו"א היכא דאשתבע הוא דקאמר, מ"ט דאמר קרא לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, דמשמע דהשבועה מצד עצמה גורמת עילוי ויתרון החיוב, וביותר מוכח זאת מדברי רבא שם (דף ק"ד ע"א) שאמר הלכך נשבע אע"ג דקאמר לי' יהא לי בידך, כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטו לידי', דמוכח בפי' דהשבועה גורמת חיוב כפרה והחיוב כפרה הוא רק עד דמטי לידי', וכן כתבו כמה מן הראשונים עיי"ש ברש"י וברא"ש, והגם דהרמב"ם והטור כתבו בזה טעם אחר דהוא מפני שכבר נתייאשו דאחר שנשבע ואינם באים עוד לתובעו, אולם באמת כבר הקשו על הטעם הזה דמאין להם לחדש טעם חדש שלא הוזכר בגמ', ופה לענייננו אין כ"כ נ"מ. אמנם איך שיהי' יש לנו מכאן הנקודה הראשונה על השתנות בדין גזילה אחר שנשבע, דהפרשה ראשונה האמורה בפ' ויקרא מדין גזל שנשבע, מבארת דין פעולת השבועה מה שפועלת להעלות את השבת הגזל במדרגה היותר נעלה

ואמנם מזה יש רק ראי' להעלות את הנתינה בנוגע למטרת פעולת הקבלה, אחרי דיסוד ההעלאה הוא בזה שיש לו להשתדל לראות שיגיע הכסף ליד הנגזל, א"כ מוכח מזה רק התעלות של פעולת הקבלה, והגם דבערך זה שמתעלית פעולת הקבלה מתעלית גם פעולת הנתינה היינו היציאה, דאחרי שבנוגע להגעת הכסף ליד המקבל נתעלה ונתעצם חיוב ההשבה, א"כ וודאי דבערך זה מתעצם גם חיוב הנתינה וההוצאה, דהא הקבלה בלא היציאה אי אפשר, ואמנם מזה אין ראי' דיש עילוי ויתרון בהנתינה [גם אחרי שנשבע] מצד עצם הנתינה, די"ל דבאמת הנתינה אינה משמשת גם אז רק בתור פעולה אמצעיתית לפעולת הקבלה, והתעלותה הוא רק בתור התעלות אמצעיי, דכל אמצעי עולה ויורד לערך התכלית שלו, וע"כ אחרי שנתעלה התכלית נתעלה גם האמצעי, אבל בכ"ז י"ל דיש להנתינה רק שם פעולה אמצעיתיית, אחרי אשר גם אז אחרי שנשבע אינה נקראת הנתינה בשם פעולה מטרותיית ורק בשם פעולה אמצעיתיית, [שלערך אמצעיתיותה נתעלית מכפי שהיתה קודם השבועה דאז התערכה בתור אמצעיתית לתכלית נמוך, ועתה היא מתחשבת לאמצעיתית לתכלית גדול ונכבד], וא"כ ממילא י"ל במקום כזה שמשום פעולת הקבלה לא יהי' עוד צורך להשיב, אז אין עוד שום צורך בההשבה גם משום מטרת הנתינה אחרי דהנתינה אינה נחשבת לפעולה תכליתית, וע"כ אם יש בהשבת גזילה זו [שנשבע עליו] פעולה כזאת שיכולה למלאות פעולת הקבלה ולא פעולת הנתינה אין עוד עליו שום חיוב, הגם דלא נתמלאה פעולת הנתינה, בכ"ז אחרי דאינה נחשבת הנתינה לפעולה מטרותיית ובאה רק בגלל הקבלה, א"כ במקום דבטל החיוב מן הקבלה ממילא בטל גם מצד הנתינה.. והדברים האלה מספיקים להסביר טעם הדבר מדוע מועלת מחילה גם אחרי השבועה, דאחרי דהמחילה ממלאת פעולת הקבלה והכא הוי רק הקבלה הפעולה המטרותיית, וכ"ז הוא כפי שיש להוכיח מדרשה הראשונה

ז) ואולם מפרשה שני' דגר יש להוכיח דבנשבע יש גם התאלמות בפעולת הנתינה עד שמשגת כמו שם פעולה מטרותיית, דהנה עפ"י חוקי הזכי' והירושה (בזמן הבית) ידוע דגר שמת כל הקודם זכה בנכסיו ונחשב הזוכה כמו יורש, והנה בנתינה שהמטרה