אורים גדולים קמז

בהתאמתות הטבעי והחושי, היינו שנתאמת המקצת ע"י הודאת פיו, וא"כ בטלה החזקה דאין אדם מעיז, אבל בהתאמתות מוסרי היינו כשנתאמת המקצת ע"י עדים, א"כ הנתבע כפר בכל ולא שייך לומר דהוי הכחשה חיצונית, וא"כ לא בטלה החזקה דאין אדם מעיז וליכא בזה שום פעולה שליליית, ואמנם באמת י"ל דבכ"ז הוי פעולה שליליית, דגם באופן זה נתבטלה החזקה דאין אדם מעיז, דהא יש שני מיני ביטול ההכרעות, א) מצד אפשרות ההסכם וההשתוות, ב) מצד הניגוד המוחלט (למוד כ"ז), וא"כ כמו דבהודאה במקצת בטלה ההכרעה מצד אפשרות ההשתוות (באור ללמוד הנ"ל), כן גם בהתאמתות במקצת ע"י עדים בטלה החזקה מצד הניגוד המוחלט, דכיון דהוא כפר בכל א"כ ע"כ דמעיז ובטלה החזקה (שם), ובכ"ז יש בזה ספק גדול וחקירה נפלאה, דיש מקום לחלק ביניהם [בין ביטול החזקה מצד ההודאה לביטול מצד העדאת עדים], דבביטול מצד אפשרות ההשתוות [במקום שהודה במקצת] נשללה ונתבטלה לגמרי החזקה מכל וכל, אחרי דלא מקרי עוד בשם הכחשה פנימית, וא"כ ניכרת פעולת ההודאה גם על המקצת שמכחיש דע"י שהודה במקצת נשתנית גם ההכחשה ויצתה משם הכחשה פנימית לשם הכחשה חיצונית, ועי"ז נתבטלה עתה ההכרעה דאין אדם מעיז על המקצת שמכחיש, ואמנם בהתאמתות במקצת ע"י עדים אינה ניכרת פעולת הבירור במקצת על השאר, דעל המקצת שנתברר נראה ונודע דהעיז, אבל בכ"ז יש מקום לומר דעל השאר שמכחיש נשארה ההכרעה דאין אדם מעיז, ואי דחזינן דהעיז הלא י"ל דפעולת העדים אינה רק על זה שמעידים אבל לא על השאר, והיא חקירה עמוקה

פתרון לחקירה ג

פתרון החקירה הזאת ג"כ לא יהי' פתרון שלם, וכל עקר הפתרון יהי' להראות הנקודה האמצעית והעקרית של החקירה הזאת, והוא דלדעתי נראה דהחקירה בפעולה השליליית יש להעמידה ג"כ על נקודה אחת, והוא נקודת חיוב חיצוני ומעמסיי (למוד י"ג), דאם נימא דאחרי שחיוב בירוריי הוי כמו חיוב חיצוני ומעמסיי (למוד ט"ו), וחיוב חיצוני ומעמסיי הוא חיוב קל (למוד י"ד), והחיוב הזה מתדמה להחיוב שמטרתו הוא רק מצד מטרת הנותן (באור ללמוד י"ג), ומתייחס בזה ביחס חיוב קנס (שם), אם נימא כל זה, אז יש מקום לומר דאין לדמות העדאת עדים להודאת פיו, הגם שמתבדלים זמ"ז רק בהבדל דק וחלוש, ובאור הדבר הוא כן, ההבדל שיש בין העדאת עדים להודאת פיו בנוגע לפעולה השליליית, הוא הרבה יותר דק מההבדל שיש ביניהם בפעולה החיובית, דבפעולה החיובית ההבדל הוא גלוי לכל והוא בולט בבליטה גמורה, כי מודעת ומובן בשכל דאמות הטבעי והחושי הוא יותר חזק מאמות המוסרי והמשפטיי ואחרי דפעולת הבירור האמצעי של הודאה במקצת לחייב שבועה על השאר היא פעולה חזקה, דבירור שפועל גם על מה שאינו מתברר הוית פעולתו חזקה (באור ללמוד ל'), ע"כ י"ל דרק הבירור של הודאת פיו פועל הפעולה הזאת ולא הבירור של עדים, דההבדל ביניהם הוא הבדל עצום המתאמת בשכל, אבל ההבדל בפעולה השליליית בין הודאת פיו להעדאת עדים הוא הבדל דק וחלוש, דהא באמת בשניהם מתבטלת ההכרעה של החזקה דאין אדם מעיז, ורק דבהודאת פיו מתבטלת מצד אפשרות ההשתוות, ובהעדאת עדים מתבטלת מצד ניגוד המוחלט (באור ללמוד כ"ז), וביטול ההכרעה של העדאת עדים הוי ביטול גמור, דסוף סוף נתברר לנו דהעיז פניו, ואולם באמת יש להמציא איזה הבדל דק ביניהם, אמנם כאשר נעמוד על ההבדל נראה דהוא הבדל דק וחלוש וכמו שנבאר. הנה עצם ההבדל שיש בזה לומר הוא כן, די"ל אחרי דהתאמתות של העדאת עדים היא התאמתות מוסריי ומדעי, ע"כ י"ל דאין להחליט עוד ולומר דבטלה על ידה החזקה דאין אדם מעיז גם על השאר, דהנה החזקה דאין אדה מעיז היא נטעת בשכל ובבינה והיא משתרעת על כלל התביעה, דבעת שאחד תובע לחבירו מאה כסף והוא מכחישו באה הכרעת החזקה הזאת לתת עוז ותעצומות לדבריו, ורק העדים סתרו החזקה, דראינו דחייב לו והוא מתחייב לשלם כדין התורה להאמין להעדים, ואולם בכ"ז י"ל דלא נעקרה טענתו מכל וכל ורק על המקצת שהעידו העדים בהכרח לבטל דבריו ולמלאות כפי העדאת העדים, אבל על השאר שאינם מעידים י"ל דנשארה החזקה הנ"ל אחרי דהעדאת עדים אינה עוקרת לגמרי רק שמבטלת, וכבר מצינו סברא כזו להיפוך לענין העדר הנאמנות דקרוב, עיי"ה סנהדרין (דף ט' ע"א) דאיתא שם רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ופירשו מצד דפלגינן דיבורא, ומאד אינו מובן הסברא ואין לה שום מבוא בשכל ובבינה, ובספרי הגדול דרך בים בספר השני ערכי המושגים כתבתי בזה כמה ערכים, ואחרי שבארתי דיש חקירה כללית התחברות ענינים שונים ביחד, אם משתווים עי"ז בדיניהם, והראיתי אח"כ דיש כמה מיני התחברות, התחברות מדעי ושכלי וגם התחברות מלותי או התחברות מעשיי ועוד כהנה, ובע"ה גליתי בעניינים אלה שם חדשות ונצורות, ואחרי כל אלה יצא לי דכוונת רבא הוא כן, דהנה הא דקרוב פסול לעדות הוא גזה"כ אבל לא דנוטל ממנו דין דנאמנות של שארי עדים, וע"כ סובר רבא דהא דאין אדם משים עצמו רשע הוא מצד דמעיד על עצמו שהוא רשע ומפסיל את עצמו לעדות והיא העדאה גמורה, ומצד זה אינה מתקבלת עדותו אחרי כי הוא קרוב לעצמו ואינו יכול להעיד על עצמו, וכיון שכן, סובר רבא דגוף הענין לא נתבטל דהא העדאת קרוב רק אינה מתקבלת ואינה פועלת, אבל אינה מתבטלת להחזיק את ההעדאה לשקר וכזב ולשימה לאל שתהי'