אורים גדולים קלב

ואחרי העיון יש לראות, דהלמוד הזה של חמץ מנותר בנוי על שני מיני התקשרות מדעים, א) התקשרות משפטי הנושא, ב) התקשרות משפטי הנושאים, דבכל נושא מנושאים האלה יש שני משפטים א) משפט השלילה, ב) משפט הבעור, ויש בזה גם שני נושאים א) נותר, ב) חמץ, וע"כ בתחלה אמרינן דהשני משפטים בנותר הם מקושרים בקשר אחד, דגם בסברא יש מקום לומר דהם מחד טעם דאחרי דהתורה הקפידה על שלילתם והעדרם, ע"כ גם אם ישנם יש לבערם ולכלותם מן העולם שישובו לכלל שלילה והעדר, ואחרי הנחה זאת דמושג השלילה הוא טעם המשפט ממילא יש לדמות גם חמץ לזה, דהא מושג השלילה יש גם בחמץ ועוד בשיעור היותר גדול, והתקשרות משפטי הנושאים הוא מצד התקשרות משפטי הנושא, ועז"א כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו, כי הלשון תשביתו סובל יותר כוונת של כל המיני השבתות, ורק אם עפ"י ק"ו הבנוי על יסוד קיים יהי' מקום להוכיח דהוי דווקא בשריפה, י"ל דהתורה סמכה ע"ז דנדע דהכוונה של תשביתו הוא רק בשריפה אחרי דיש ע"ז ק"ו, וכוונה כזאת יש להעמיס בקרא דתשביתו דהא שריפה לא הוי כוונה הפכיית בקרא דתשביתו, וכל כוונה דלא הוי כונה הפכיית לפשט הקרא יש להעמיס בקרא על סמך איזה דרש (באור לשורש ד' אות ו') וממילא גם על סמך הק"ו יש להעמיס כוונה זו, ואמנם אחרי דהק"ו נדחה וודאי דיש לפרש הקרא כפי הכונה הפשוטה וכפי הבאור הפשוט דסובל יותר הכוונה של השבתה בכל דבר, וכל הלמודים שמביאים אח"כ על דינו של ר' יהודא הם כולם עד"ז, דרצו לומר דמושג איסור אכילה הוי טעם המשפט של שריפה, ואח"כ רצו לומר דאיסור הנאה או איסור כרת הוי טעם המשפט עייש"ה

ועל אופן זה יש להבין כל למודי הק"ו דיסוד הק"ו הוא מושג ההשתוות של שני הנושאים [מהמלמד והלמד], ומושג ההשתוות הוא מצד ההשקפה על מושגים הפנימים, כי כל נושא מצד חציונותו אינו מקבל שום התדמות והשתוות, וההשקפה בכל נושא על מושגים הפנימים הוא מצד ההתדמות, באופן דההשקפה על ההתדמות והמושגים הפנימים הם כמו סבות ומסובבים המתהפכים, דמדוע פועלים המושגים הפנימים משום ההתדמות, וההתדמות הוא משום פעולת המושגים הפנימים, וא"כ עיקר היסוד הוא ההתדמות, וזהו יסוד כל המדות, וגם בק"ו הוי יסודו ההתדמות וההשתוות והק"ו הוא רק לחזק את ההשתוות לבל נאמר דיש איזה מושג אחר בהמלמד והוא הוא מושג המשפט, ע"כ הראו שאינו כן דביחס שארי מושגים הוי עוד להיפוך, דיש בהלמד מושגים כאלה שיכולים לגרום ולסבב את המשפט הזה מה שאינם בהנושא ההוא [בהמלמד], וע"כ דרק המושג הזה, [שמתאחד בשניהם] הוא הוא מושג המשפט [וממילא וודאי דגם בו נוהג משפט זה]

יב) וזהו שמצינו דמראשי מיני הדחיות שיש על למוד הק"ו הוא להראות דבאמת יש בנושא המלמד מושג אחר שיש לחשבו למושג המשפט והמושג ההוא אינו בהלמד, ממילא י"ל דמשו"ז אינו שייך להמשפט הזה, וע"כ בזה מהרסים את ההשתוות של שני הנושאים האלה, וגם במקום שמצינו שהורסים ודוחים את הק"ו בהדחי' של יוכיח, שמביאים איזה נושא שמשתווה במושגיו להלמד ובכ"ז אינו בכלל משפט זה, גם הדחי' הזאת עיקרה היא בנוי' להרוס את ההשתוות של הנושאים ולהוכיח דיש מושג אחר בהמלמד שיש לחשבו למושג המשפט, ואולם ההוכחה הזאת ביחס הריסת ההשתוות באה ע"ד מן המאוחר אל הקודם, דבכלל יש שני מיני ידיעות, א) מן הקודם אל המאוחר, כמו אם אחד רואה שמדליקין את הנר ומבין דהנר יאיר את הבית, רואה שמסיקין את התנור ויודע שיחמם את הבית, ב) מן המאוחר אל הקודם, רואה הנר מאיר ומוכיח דהיתה פעולת הדלקת הנר, רואה שהתנור מחמם ויודע שהסיקוהו מקודם, והשתי ידיעות האלה, נערכות לעומת עוד שתי ידיעות, שיש א) ידיעה בנפש כמו שהוא חוץ לנפש, ב) ידיעה בנפש היפוך כפי שהוא חוץ לנפש, הידיעה מן הקודם אל המאוחר באה בנפש כמו שהוא חוץ לנפש, דהלא בפועל מדליקין את הנר ואח"כ מאיר, ומסיקין את התנור ואחר כך מחמם, והוא רואה ג"כ כמו שהוא רואה את ההדלקה וההסקה ומוכיח מהם מה שיבא מהם אח"כ, והידיעה מן המאוחר אל הקודם באה בנפש בסדר מהופך כמו שהוא חוץ לנפש, ושתי מיני הידיעות האלה ישנם גם בהלכה, בכ"מ שמוכיחים איזה דבר ובונים איזה בנין מדעי בא הבנין וההוכחה על שני אופנים האלה, וע"כ כמו שישנם בהוכחת איזה דבר ובבנין מדעי, כן ישנם [השני מיני ידיעות האלה] גם בסתירה והריסה, וכמו הכא לענין דחיית הק"ו דעקרן הן הריסת ההשתוות באות ג"כ ע"ד שני אופנים האלה, כי לפעמים הראו מיד את המושג הנוסף, שיש בהמלמד, מושג כזה שיכול לשמש גם לטעם המשפט, ואחרי שהמושג הזה אינו בהלמד ממילא אין ללמדו, וסתירה כזאת נקראת מן הקודם אל המאוחר, דאחרי שיודעים ומראים את המושג הנוסף שיש בהמלמד א"כ רואים מראש הדבר שבכחו להרוס הק"ו, ואולם בעת שסתירת הק"ו בא בדרך יוכיח, שם נקראת הסתירה ביחס הריסת ההשתוות מן המאוחר אל הקודם, דבזה שמביאים שיש איזו נושא שיש בו ג"כ המושג הזה ובכ"ז אין כו המשפט הזה, ממילא יש להבין הריסת ההשתוות, והיינו דיש להוכיח מזה דאין ספק שיש בו בהמלמד מושג אחר [אם כי אינם מכירים עוד את המושג ההוא] אשר רק הוא סבת המשפט וע"כ אינו נוהג המשפט הזה בהנושא ההוא [שמביאים ממנו ההוכחה], וא"כ ממילא י"ל דהמשפט הזה אינו נוהג בהנושא הזה של הלמד, אחרי דגם הוא נעדר ממושג ההוא והדחיה הזאת הוי מן המאוחר אל הקודם, דאין רואים עוד