אורים גדולים קלא

בתורת תיקון, דאם רוצה באיזה דבר מוכרח לתקנה באופן זה, וכמו שחיטה גירושין ודומיהם, דיש בהם תנאים ידועים באיזה אופן תהי' הפעולה שיצא התיקון, ובאם שאינה נעשית על האופנים הדרושים לא נעשה התיקון והתועלת, וגם בגדרים אלו חל לפעמים ספק שיש ללמדו מאיזה נושא

אלו הן ראשי סוגי ההבדלים הנמצאים בתורה, ועל כל סוג וסוג בפ"ע יחול לפעמים ספק, ואז יבאו הלמודים המקובלים היינו המדות להורות באיזה אופן יש ללמדם זמ"ז, וק"ו הוא אחד מהלמודים וחל ג"כ בכל ההבדלים האלה, ומובן דהקולא והחומרא הוא כפי מהות הלמוד וכפי ששייכת להלמוד ההוא ולאיזה סוג הבדל שייך הלמוד, ואמנם אם כי אין להגדיר חלוקות מיוחדות ביחס סוגי יסודי וחומרים של החומרות והקולות, יען שהם משתנים מענין לענין, בכ"ז חלוקה כללית אחת יש אשר היא תחול בכל סוגי הבדלים הנ"ל, והיא טבעית ומוסרית, דלפעמים תהיינה החומרא והקולא טבעיים במה שמשתנים זמ"ז בענין טבעיי, ולפעמים בענין מוסריי במה שמשתנים בדין, ורק מהות השינוי הטבעי וגם המוסרי יתחלק כפי יחס הענין, והשינויים המוסריים רובם הם נובעים מההבדלים הטבעים וכמשכ"ל, ויש לפעמים שמזכירים בק"ו שינוי מוסרי וכוונו על השינוי הטבעי וכמשכ"ל, ולפעמים כוונו רק להשינוי מוסרי דהוא הוא יסוד הק"ו, דהק"ו נבנה על הבדלי דיניהם ומכוונים רק להחומרא והקולא שיש בדיניהם, והחלוקה של חומרא וקולא טבעית ומוסרית הוא רק בהמושגים הדבוקים, דהם הם המושגים שמשתנים מנושא לנושא, ואשר משו"ז נקרא המלמד בשם קל, והלמד בשם חומר, [בעת שרוצים ללמוד איזה חומרא מן המלמד על הלמד, ומראים בתחלה דיש שני מושגים דבוקים בהם, דעל ידם יש לראות דהמלמד יש בו איזו קולא, והלמד איזה חומרא, וא"כ וודאי דיש להעתיק החומרא הזו מן המלמד גם על הלמד], ויהיו לפעמים טבעים ולפעמים מוסריים, אבל המושג הנעתק שרוצים עתה ללמדו מן המלמד על הלמד הוא תמיד מוסריי כמובן מאליו, דלא יסתפקו בענין טבעי ללמדו משם

יא) והנה גם הדברים האלה שאינם עוד רק כמו דברים שטחיים בנוגע לידיעת הלמוד של ק"ו, בכ"ז דים לברר דיסוד הק"ו הוא להפשיט מהנושא הזה שם יסוד ושורש המשפט ולהכניסו תחת שם דוגמא וציור, דבערך זה שכולל עוד איזה נושא [ע"י למוד הק"ו] בערך זה מתדגם ומצטייר, דאחרי דבאמת יש עוד נושאים שנכנסים תחת משפט הזה, ורק שיתדמו אל הנושא הזה במושגיו הפנימים, א"כ ממילא הוי הנושא הזה כמו ציור ודוגמא, דמצייר את המושג הפנימי שיש בו וממילא אם יהי' המושג הזה בנושא אחר ג"כ יתכלל במשפט הזה, וא"כ הוי דוגמא אחרי דכולל מין ההתדמות, דגם ק"ו עיקרו הוא ההתדמות וההשתוות, והוא דבאמת יש ביניהם [בין שני הנושאים של המלמד והלמד] מושג אחד שמשתווים בו, ויש מקום לומר דהמושג הזה הוי סבת המשפט [דכל טעם הוא סבת המשפט וכפי הרגילות הוי הטעם מושג אחד ממושגי נושאי המשפט וכמשכ"ל], ואולם באשר שיש כמה מושגים פנימים לכל נושא ולבל נחשוב כי יש עוד מושג אחר בנושא הזה, ואשר רק המושג ההוא הוא סבת המשפט ועפ"י המושג ההוא אין עוד מקום להשוות את הנושא הזה מהלמד להנושא ההוא של המלמד, ע"כ יבא הק"ו לחזק את הדבר ולהראות כי בנוגע לשארי מושגים יש להראות עוד להיפוך דבהנושא של הלמד יש יותר מושגים היכולים לסבב ולגרוס את המשפט הזה מבהנושא ההוא, כי הנושא ההוא נעדר משארי מושגים [שיחשבו לטעם המשפט] ובכ"ז יש בו המשפט הזה, א"כ כ"ש שיש להכניס תחת המשפט הזה את הנושא הזה שיש בו עוד עילוי ויתרון ליחס המשפט, וא"כ התחלת למוד הק"ו הוא יסוד ההשתוות וההתדמות, וגם מסברא מוכרע הדבר, דהא כל ק"ו יסודו הוא להראות איזה שלילה בהמלמד [היינו שנשלל ממנו מושג החומרא או הקולא השייכת להמשפט ההוא], וא"כ וודאי דאין לומר דמטרת הק"ו הוא להראות דהשלילה גורמת ומסבבת את המשפט, דהוא דבר שאי אפשר דבשכל אינו מובן זאת, ואם נכניסו תחת שם חידוש א"כ שוב אין ללמוד ממנו שום דבר, וע"כ דהכוונה של השלילה הוא רק לחזק את מושג ההשתוות וההתדמות, וכמו שמצינו בפסחים (דף כ"ז ע"ב) ומה נותר שאינו בב"י ובב"י טעון שריפה חמץ שישנו בב"י ובב"י לא כש"כ שטעון שריפה, כפי שטחיית הק"ו משמע דמראה בנותר שלילה שאינו בב"י ובב"י, והדבר הזה מפליא מאד דאם חשב דהשלילה גורמת, א"כ נימא להיפוך דחמץ שישנו בב"י ובב"י באמת אינו טעון שריפה, וע"כ דידע דהשלילה של ב"י וב"י אינה פועלת הדין, וא"כ הלא יש לדעת הסבה האמתית, ואם חשב דאין לחפש בזה סבה די"ל דהוי כמו חידוש א"כ וודאי דאין ללמוד ממנו שום דבר, וע"כ דידע דיש בזה סבה המסבבת את משפט השריפה ועפ"י הסבה ההיא יש לדמות גם חמץ לזה, דגם לחמץ יש הסבה ההיא והק"ו הוא לחזק את ההשתוות, דהנה אנו רואים דבשניהם [בנותר וחמץ] הקפידה התורה על שלילת הווייתם [שיראה שלא יבאו אצלו לכלל הווי'] בנותר יש אזהרה לבלי להותיר, ובחמץ לבלי יראה, ובשניהם יש כמ"כ קפידא על ביעורם וכליונם, דאם באו לכלל הווי' יש לבערם, וי"ל דשלילת ההוי' והבעור הוו ממוצא אחד, דאחרי דהתורה רצתה שלא יהיה ע"כ גם אם ישנם יש לבערם, ואולם מודעת דיש כמה מיני בעור וכליון, וע"ז אמרינן אחרי דבנותר הקפידה התורה לכלות ולבער בשריפה שהוא המכלה היותר גדול, ממילא י"ל דכמ"כ בחמץ אחרי דמתקשרים בטעם אחד, וחמץ חמור עוד בזה דהקפידא משלילת ההוי' היא באופן יותר חמור מבנותר דהכא עובר עוד על ב"י וב"י: