אורים גדולים קכט

וההגבלה הזאת מובנת לכל, דהיא מתייחסת להמשפט, דהבע"ח שמתנועע עלול יותר להכשל וליפול שם, וכמו שבאמת ממעטין אדם וכלים משום דכלים אינם עלולים לבא מעצמן שם ואדם יש לו להזהר, ושור וחמור י"ל דכוללים את שתי ההגבלות האלה א) ההליכה, ב) שלילות הזהירות, (ויש לדחות, ובארתי שם מענין שור פקח], ומה שאמרו שם אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמא במגע ומשא אף כל דבר שנבלתה מטמא במו"מ אבל עופות לא, גם בזה יש הגבלה מובנית דבספרי כתבתי שני כללים נחוצים, א) שינויים המוסריים נובעים משינויים הטבעיים, פי' במקום שאנו רואים שאיזה נושאים משתנים זמ"ז בדיניהם יש לדעת דהוא מצד שמשתנים זמ"ז בשינוי טבעיי, ולפעמים יש אשר השינויי הטבעי בולט ומתגלה לעינים ולפעמים אינו בולט כ"כ בכ"ז אחרי ההתבוננות יש להכירו, ואמנם גם במקום שאינו נראה כלל השינוי הטבעי גם שם הוא מצד דקותו, אבל באמת יש לדעת דיש ביניהם איזה שינוי טבעי המסבב את השינוי המוסריי, ב) כ"פ הזכירו חז"ל שינוי מוסרי וכוונו על השינוי הטבעי, פי' גם במקום שרצו להראות כי יש ביניהם שינוי טבעי ראו כ"פ להזכיר את השינוי המוסרי תחת השינוי הטבעי, אחרי דהשינוי המוסרי מסתבב מהשינוי הטבעיי, ועפי"ז כתבתי דההבדל והשינוי שיש בגדרי טומאה מן עופות לבהמות הוא מצד השינוי הטבעיי, ובעופות השינוי העקרי הוא העפיפה, דזאת מסרת הטומאה החמורה ממנו [דמזה ניכר דקות וזכות גופו], והעפיפה יכולה להיות הגבלה לפטור, באופן די"ל דלחיוב יש להגביל שלילת העפיפה להגבלה מובנת, דע"י ההליכה ברגל עלול יותר ההלך להכשל מכפי העוף הפורח, ורק שלא רצו להזכיר את השינוי הטבעי ולומר מה הפרט מפורש שהולך ברגליו ע"כ הזכירו את השינוי המוסרי, אבל כוונתם הוא על השינוי הטבעי, וכן מה שחשבו שם להגבלה ענין של קרוב לגבי מזבח וענין של קדוש בבכורה, י"ל משום דכל מה שיש בו יותר קדושה ראוי יותר להענש על ידו וכמו שמוטל עליו לשמרו יותר מן ההפסד והכיליון, בשגם דבור הוי עוד כמו חדוש, וזהו גם מה שהזכירו ההגבלות האלה גם לענין כפל [עי' ב"ק (דף ס"ד)], דגם בעונש שמתייחס לקנס יש מקום לומר דכל מה שהדבר מתעלה יותר באיזה עילוי ראוי יותר להענישו עליו, ועל דרך זה חשבו שם כל ההגבלות דסוף סוף הוי כמו עילויים ויתרונות ויש מקום לומר דהם גורמים בזה

ט) באופן דנתברר דכל כעין הפרט דתוכנו הוא איזה הגבלות הם כולן הגבלות המתייחסות למושגי המשפט, היינו לטעם המשפט ורק שלפעמים יש יחס קרוב, דהכל רואים את אופן ההתייחסות, ולפעמים יש יחס רחוק שאינו נראה כ"כ יחס ההגבלות למושג המשפט רק אחרי שיתבונן היטב עליהן

ובכלל כל מה שנעמוד יותר על ההגבלות של הפרטים ונאבה אשר ההתדמות של הנושאים הנכללים בכעין הפרט תהי' על אופן היותר אפשרי שיתדמו אל הפרט בהרבה מיני התדמות, אז יתרבו ההגבלות, וממילא יתמעט ויתרחק היחס של ההגבלות עם מושג המשפט, וכמשכ"ל דריבוי ההגבלות מסירים את מושג המדעי, וגם הכא כל מה שיתרבו יותר ההגבלות יתמעט המובן של יחס ההגבלות עם מושג המשפט, ונוכל לומר דזאת כוונו חז"ל במה שהראו שיש מחלוקת כללית בכל כלל ופרט וכלל אם כללא קמא דווקא או כללא בתרא דווקא, דתוצאות המחלוקת הוא אם בעינן ההתדמות בשלשה צדדין או דסגי בשני צדדין [עיי"ה עירובין (דף כ"ח ע"א) ושם בתו' ד"ה אהני], יש מקום לומר דיסוד המחלוקת הוא באופן יחס ההגבלות עם מושג המשפט, דאם נימא דההתדמות צריכה להיות משלשה צדדין, א"כ יתרבו ההגבלות ממילא יתמעט היחס שבין ההגבלות עם מושג המשפט, וכמשכ"ל דריבוי ההגבלות מסירים את המושג המדעי, וגם הכא כל מה שיתרבו יותר ההגבלות יתמעט מובן של יחס ההגבלות עם מושג המשפט, וא"כ י"ל דפליגי אם יש להעמיד את כעין הפרט על הגבלות כאלה שניכר יחוסן למושג המשפט, או דיש להגבילו בהגבלות כאלה הרחוקות גם מעט ממושג המשפט, אחרי דסוף סוף יש ליחסן למושג המשפט אם גם באופן רחוק, ומאן דסובר כללא בתרא דווקא וסובר דההתדמות של כעין הפרט הוא רק בשני צדדין ויוצא מזה דההגבלות הן רק פרי מפרי וגדולי קרקע, י"ל דהוא משום דסובר דיש להעמיד על הגבלות הקרובות ליחס מושג המשפט, דעתה י"ל דהתורה רצתה שיקח בכסף זה רק דברים החשובים והוא ענין המובן בשכל, ופרי מפרי וגדולי קרקע הם הדברים החשובים ביותר, ואולם מאן דסובר כללא קמא דווקא, וסובר דההתדמות של כעין הפרט היא בשלשה צדדין, וממילא סובר דיש להגביל גם בהגבלות הרחוקות מעט מיחס מושג המשפט, וע"כ המשפט היוצא לדידי' הוא דיש להעמיד את הלמוד של כעין הפרט גם על ההגבלה הזאת של ולד וולדות הארץ ונמעטו גם דגים, ומובן דהגבלה הזאת רחוקה יותר, הגם דיש למצא יחס המושג גם בהגבלה זו דיש מקום לומר דיש יותר ענין חשיבות בולד וולדות הארץ אבל הוא יחס רחוק

והנה בפה לא באתי לבאר המדות האלה [מכללי ופרטי] בפרע, דעי"ז יתארכו הדברים מאד, וכוונתי היתה רק להראות דבכ"מ דהנושא הנזכר במשפט הוא מתפרע ואינו כולל עוד נושאים אחרים שם הוי הנושא בתור יסוד ושורש המשפט, ובמקום דמתרבים מנושא הפרטי עוד איזה עניינים הוי הזכרת