אורים גדולים קכח

לחוקיי, אולם כמו דע"י ריבוי ההגבלות על המשפט נעשה כמו חידוש, כן גם ע"י שלילת ההגבלה מכל וכל מתערך בערך חדוש, ויצא משם משפט מובני, דכל משפט מובני יש לו טעם אשר הטעם ההוא הוא הוא מושג המשפט, וכל טעם מצמצם המשפט באיזה צמצום ומגבילו באיזו הגבלה כפי טעם המשפט, דבמקום שלא יהי' הטעם הזה יתבטל המשפט, וגם בהשקפה שטחיית יש להבין דקשה לצייר משפט שיתחשב בין משפטים המובנים מצד שיש בו טעם מובני, ובכ"ז יהי' בלא שום הגבלה, וא"כ מבואר מזה דרק המשפט שהוא מוגבל בהגבלות אמצעיים הוי משפט מובני

ח) ועפי"ז בארתי בספרי במש"א הני תלת מילי שווינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא (עי' ב"ב דף קמ"ד ע"א), דהכוונה היא דמענין הגבלתם יש לראות דהם כמשפטים חוקיים וחדושיים שאין לכנותם בשם משפטים מובנים, ויש בזה אלה שמצד רוב ההגבלות נראים כחוקיים, ואלה שמשום העדר הגבלות מכל וכל נראים כחוקיים, דהך דינא של ר"ח שאמר כי המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו, ההגבלות הרבות שנאמרו שם בזה מסירות את הטעם, ודינו של רב אשר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קננ, נראה כחוקיי משום שהוא נעדר ההגבלות כי שללו ממנו גם ההגבלות שהיו מפיחות רוח בינותיי בהמשפט, וכמש"א בניטין (דף י"ג ע"ב) אמר רבא מסתברא מילתא דרב בפקדון אבל במלוה לא והאלהים אמר רב אפי' במלוה, דכפי הטעם שיש להטעים את הדין הזה יש לו להגבילו בהגבלה זו, וא"כ מזה שנשלל ממנו ההגבלה הזאת נעשה כהלכתא בלא טעם, וכן הדין של הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא, נעשה משו"ז כבלא טעם מובני, וכש"א (שם דף ק"ל ע"ב) אפי' בגו קטן עייש"ה, והארכתי בזה מאד ופה הבאתי רק ראשי דברים, כי גם עתה התארכו דברינו בזה, והוא ענין צדדיי ורק שראיתים לרבי התועלת, וגם לעניינינו יצא לנו תועלת, דאחרי דהגבלות אמצעים משווים את המשפט המוגבל למשפט מובניי, ממילא יש להבין דבכל כלל ופרט וכלל, דדרשינן כעין הפרט, דעקרו הוא שמיחדים תוארים מיוחדים להפרט הנזכר, למען אשר כל אלה הנושאים שמתרבים יתדמו אל הפרט בהתוארים האלה, יש עתה לדעת דההגבלות האלה שמתארים בהם את הפרט המתואר הם תוארים כאלה שמתייחסים למושגי המשפט, כי על ידם מתקיים המשפט וממילא יעשוהו למשפט מובני, דהא בכל כעין הפרט מתגבלים כל הנושאים שנכנסים בברית משפט זה בהגבלות אמצעים, וכל הגבלות אמצעים עושים את המשפט למשפט מובניי, כי ההגבלות הן כפי טעם המשפט, וא"כ ממילא מוכח דכל כעין הפרט מתגבל הפרט בהגבלות מובניות, ואשר יש לחשבן למושגי המשפט, כי הם מושגים כאלה שמוצלחים להעמיד את המשפט

והדברים האלה ברורים בעיני מאד, ובכ"ז למעשה [כי יש כ"פ אשר יגיעו גם למעשה] אינני יודע אם הייתי סומך על דעתי, אבל לסניף צרפתי הדברים האלה גם למעשה, ובעסק ד"ת אחד, שאחד קנה מחבירו יער לקוץ העצים על איזה משך ואח"כ טען הקונה טענת אונאה וידוע כי מכל אלה שדברו בדינים האלה יש להשקיף על דין זה מנקודת הראות של ההבדל בין מחובר לתלוש דבקרקע ליכא אונאה ובתלוש איכא אונאה, ובמחובר לקרקע כזה יש מבוכה גדולה ויש כמה סתירות בזה כאשר לא נעלם מכל מי שיודע המקומות מזה בש"ס וראשונים, ומודעת שהאחרונים האריכו בזה מאד [ועי' בחו"מ (סי' צ"ה וסי' קצ"ג וסי' רכ"ז וסי' רנג וסי' ש"א)] ובדברי האחרונים נתרחבו הדברים ויש בזה כמה חלוקים שהמציאו בזה, וקשה מאד להכריע למעשה, ואולם אחרי כי בעובדא ההיא גם לפי איזה חלוקים של האחרונים הי' מקום לומר דהוי כתלוש, ע"כ צירפתי ג"ז מה שלדעתי יש לחלק, דהעיקר הוא מה שנמעטו קרקע עבדים ושטרות מדין אונאה והעמידו הדין דאונאה על הגבלות אמצעיים, הוא משום שיש בהם טעם מובני להראות דרק אלו שייכים באונאה ואלו אינם שייכים, ועל קרקע י"ל דהטעם הוא משום דשוה כל כסף [ועי' ב"ב (דף ס"א ע"ב) ברשב"ם ד"ה בבקעה שכתב והדמים מודיעים ל"ל לא גבי בירה ולא גבי בקעה דהא אין אונאה לקרקעות, ועיי"ש בתו' ד"ה ש"מ, ועי' ב"ק (דף י"ד ע"ב) דבר השוה כל כסף], וגם כל אלה שסוברים דהלאו דלא תונו קאי גם על קרקע ורק דקרקע נמעט דא"צ להשיב משום דהוי מחילה, ע"כ דסוברים שיש בזה שיווי יותר וע"כ מחל, [עי' רש"י פ' בהר בבאורו שם וברמב"ן בבאורו שם ובס' החינוך שם, ומפשטות הקרא משמע כשיטת הרמב"ן], ובספרי הארכתי גם מענין עבדים ושטרות והראיתי דגם בהם יש טעם מובני לשוללם מדין אונאה, וא"כ לפי"ז באופן שקנה לקוץ וודאי דשייך אונאה דהא הכא לא שייך הך טעמא, כש"ד דבכ"מ דהקרא מגביל את המשפט בהגבלות אמצעיים יש שם טעם מובני, וכן בכל כלל ופרט וכלל, וגם באלה שנראה שמגבילים את כעין הפרט בהגבלות כאלה שעפ"י השקפה הראשונה אין להן שום התייחסות מטעם מובני להמשפט הזה, גם בהגבלות כאלה יש לדעת דאחרי ההתבוננת יש למצא שם איזה יחס מדעי מההגבלות להמשפט, ורק דיכול להיות דהוא יחס רחוק, דלפעמים יש שיש להן יחס קרוב עד כי גם בראשית ההשקפה נראה היחס, ולפעמים יש שיש להן יחס רחוק שאינו מתראה בתחילת ההשקפה אבל אחרי העיון וההתבוננת ימצא איזה יחס שיש להם אל המשפט באופן שהן מעמידות את המשפט, וע"כ הוא כלל גדול דבכ"מ שדנין כעין הפרט, שם יש איזה ענין מובני ביחס ההגבלות האלה להמשפט, ועי' ב"ק (דף נ"ד ע"א) מה הפרט מפורש ב"ח אף כל ב"ח