אורים גדולים קכז

נגה עוד אור הביאור, ובספרי הארכתי בפינה זו הן עפ"י דרכי ההלכה והן עפ"י דרכי האגדה, ודברתי גם בכלל העונשין הרבה, וחלקתים לכמה חלקים, והראיתי דלפי קבלת חז"ל יש לראות דהתורה רמזה עוד על המעטת העונש בפועל, [דבר אשר חכמי המדינה נתעוררו אחרי אלפי שנים לחקור בזה ועוד לא השלימו הענין הזה על שלימותו], ולזה אמרו ר"ט ור"ע [במכות (דף ז' ע"א)] אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם וכמו שמביאים שם בגמרא דהי' מרבים בשאלות, וכל השאלות הן שאלות תוריות דהן בנויות עפ"י חוקי המשפט, וא"כ היו מעמידים חלק העונשים על חלק העיון, משום שידעו בקבלה דיסוד העונשים נוסד על חלק העיון ותיקון העולם, ואין כאן המקום להאריך יותר כי הוא מקצוע גדול

ז) ומעתה נשוב לענייני תקנות, הנה השני חלקים האלה שיש במצות ובעונשים ישנם גם בענייני התקנות, היינו חלק המעשה וחלק העיון, חלק המעשה הוא עצם התקנה, וחלק העיון הוא התועלת והמטרה שיש בהתקנה, ואולם תקנות שייכות לאלה שהתשובות על ממה ולמה תתלכדנה, דבתקנות המטרה היא טעם התקנה והתועלת הוא ג"כ ענין של טעם התקנה, דהתקנה היא מצד איזה זהירות וגדר, וזה גופא הוי גם התועלת דהתועלת הוא שיזהר מזה, ובנוגע לחלק המעשה והעיון, יש תקנות כאלה שמתייחסות לחלק העונשים, וביחוד לחלק העונשים של בסו"מ, וע"כ בתקנות כאלה יש לראות להמעיט מעשה התקנה בפועל באופן אשר עם זה ישאר חלק העיון על מקומו, וזהו מה שהגבילו את התקנה של סנדל המסומר דדווקא בשבת אסור, (עיי"ה שבת דף ס' ע"א), דהכא רצו להרחיק מציאות האיסור בפועל, דבכלל לא תיקנו חז"ל שום תקנה כל עוד שלא הי' הכרח גדול לזה וכמשכ"ל, וע"כ גם במקום שראו צורך לתקן תקנה לזכרון מכשול שהי' מאיזה עובדא למען לזכור יותר להזהר מזה, ובכ"ז ידעו דהחשש הוא חשש רחוק מאד, ראו לצאת ידי שניהם לתקן התקנה למען שתהי' במציאות, ועם זה תוגבל בכמה וכמה הגבלות עד שע"י ההגבלות תתמעט מציאותה, וע"כ גם הכא בסנדל המסומר רצו רק להניח זכרון העובדא הזאת, כדי שתהי' גם התועלת הרוחני והמוסרי, כי לבד שהשארת זכרון העובדא הזאת היא כמטרה בפ"ע, לבד זה ראו כי בכ"ז יש מקום לזרז על הזהירות בזה, ורק מאשר שהחשש הוא חלוש ע"כ הגבילו את התקנה בהגבלות רבות, למען שיתמעט האיסור בפועל, ועי"ז יצאו ידי שניהם, כי התועלת של הזריזות והזהירות יצא מזה אחרי שמציאת התקנה היא לעד שיש לחוש לזה, והאיסור לא יתפשט ולא יתרחב בפועל, כי ההגבלות ירחיקו מציאותו. וזהו גם הענין של ר' חנני' בן עקבי' שאמר לא אמרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהי', דהוא סובר דגם בזה יש להרחיק מציאות האיסור בפועל ולראות רק שיתקיים חלק העיון מהתקנה, וע"כ ראה להגביל את התקנה בהגבלות האלה בכדי להמעיט חלק המעשה, ולחלק העיון היינו התועלת, לזה אין שום נזק, וזהו גם מה שבגמ' רצו לעשות זאת למחלוקת כללית בענייני התקנות אם, יש להגביל התקנה בריבוי ההגבלות ובדיוקי תנאי המאורע ההיא שסבב את התקנה, או שאין לדייק כ"כ, דבאמת היא חקירה כללית הנוגעת בענייני התקנות, וזהו גם מה שביבמות (דף קט"ז ע"ב) לענין המחלוקת דב"ש וב"ה, אם מה שהאשה נאמנת לומר מת בעלי אם יש בזה הגבלות, השוו להנ"ל, לאשר כי גם התקנה דנאמנותה נוסדה עפ"י מעשה אחת שהוכיחה דיש להאמינה, ע"כ חולקים אם יש להגביל התקנה בהגבלות דיוקי ותנאי של העובדא ההיא, וע"כ יש מקום להשוות המחלוקת הזאת והחקירה בזה, להא דרחב"ע, ובספרי הארכתי הרבה בענין זה וגם בהא דיבמות הנ"ל, דאין לכסות דשם כפי הנראה נפלאת מאד כל החקירה בההגבלות ולדייק בהעובדא ההיא, ונהי נמי דנימא דלאיסור יש מקום לומר דמקרה אחד יעורר תקנה כללית, דאחרי דהמקרה הזה הראה לדעת דיש לקרות כן, ע"כ יש חשש תמידי וזהו כחו של איסור ותיקון להזהר משום חשש שבעולם ולהשתדל להמלט ממנו ע"י הזהירות מכעין זה, אבל בהיתר איך שייך לומר דמשום עובדא אחת נתיר כולם, ואולי היתה כיוצאות מן הכלל, וגם האם בלא זה לא ידענו דיכול להיות שלפעמים לא תשקר, והאיך שייך לומר ע"ז כי רק באותה שעה אמרו האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם, ודימו עוד זאת להמחלוקת הכללית שיש בהגבלות בתקנות ואיזה דמיון יש ביניהם, וגם הלא ידענו דלעיקר דין דנאמנותה יש טעמים אחרים המסבירים טעם הדבר, [מה שחז"ל האמינו בזה לע"א ולאשה], ואולם בארתי שם בע"ה, דלא ע"ז העובדא סמכו בדינם זה, אלא דגם מתחלה שקלו וטרו בזה והראו פנים לכאן ולכאן הסברא שיש בזה להאמינה, והסברא המנגדת לזה [כי יש בזה נקודה הנוטית], וקרה אז המקרה הזה שנתאמת בפועל אמירתה ולקחו זאת כמו לאות על אמיתת הסברא שיש בזה להאמין לה, ובאופן זה יש מקום לדייק בדיוקי הגבלת המאורע, ולדמות גם תקנה זו של היתר להתקנות של איסור, והענין דורש אריכות שא"א לבארו פה. נתברר לנו דריבוי ההגבלות במשפט, ממעטות את מציאת המשפט בפועל, וממילא יש להבין דההגבלות פועלים עוד פעולה אחת על המשפט הנגבל, כי עושים אותו כמין חדוש, וכמו שמפשיטים ממנו שם משפט מובני, וממשיכים עליו שם חדוש, דכל משפט בערך שמתגבל יותר מההגבלות הדרושות והנחוצות להעמיד טעם המשפט, בערך זה יצא משם מובני ומתערך בערך חוקיי וחדושיי, וגם הלא ההגבלות היתרות מצמצמים מציאותו, ועי"ז גופא מתערך יותר