אורים גדולים קכא

ובא גם פה הלשון הזה לא אמרה תורה שלח לתקלה דיש בהם כונה אחת, וגם אם הכוונה משתנית מעט יש ג"כ לשמש בלשון אחד אם רק סובל גם כוונה זאת (פ"ו שער השרשים שורש ג'), עכ"פ כל הסוגיא הזאת מתבארת היטב עפ"י הכלל הנ"ל, וכל מי שיש לו לב מבין יראה כי דבריהם מאירים ושמחים עתה בע"ה

ד) בבכורות (דף ל"א ע"ב) ת"ר מקבלין לכנפים ואח"כ מקבלין לטהרות ואם אמר אינו מקבל אלא לכנפים מקבלין אותו, קבל לטהרות ולא קיבל לכנפים אף לטהרות לא קיבל, והכוונה של כנפים הוא ידים עיי"ש ברש"י, אבל מה מאד יש להתפלא מדוע שינו פה הלשון הרגיל ידים, ובחרו לנקוט פה לשון מוזר על הידים כנפים, ואם כי בקר מצינו הוראת כנף על היד וכמו שמפרשים הקרא גם בכנפיך נמצאו דם (ירמי' ב' ל"ד), וכן הקרא ועל כנף שקוצים משמם (דניאל ט', כ"ז), דהכוונה היא על ידים והונח שם כנף ע"ז, יען כי הכנפים בעופות הם במקום ידים, ואולם הלא בכ"מ לא השתמשו בהוראה זו של כנפים על ידים, ע"כ נ"ל דגם פה ראו להשתמש בהוראה זו יען כי בה אצור גם טעם הדין, דהנה טעם הדין הוא משום דנטילת ידים הוא עקר ויסוד גדול בטהרה, והטעם הוא יען דהידים עסקניות הן, ועי' שבת (דף י"ד ע"א), והיינו דהן עלולים לנגוע באיזה טומאה גם מבלי משים, יען כי הוא משמש בהן בכל שעה, וע' סוכה (דף כ"ו ע"ב) הזכירו ג"כ זה הטעם מפני שהידים עסקניות הן על כוונה זו, לאשר יש לחוש שמא נגעו, ועל פי מושג זה שיש בידים, דומים הידים ממש לכנפים של עוף אשר הוא מעופף תמיד בהן, וע"כ בפה שרצו להורות דמתחלה יש לו לקבל טהרת הידים השתמשו בלשון דכנפים, וע' בב"ק (דף ג' ע"ב) רב אמר מבעה זה אדם, דכתיב אם תבעיון בעיו כו', ושמואל אמר מבעה זה השן דכתיב איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו והוא ג"כ תמוה דלמה לא נקט התנא בפירוש אדם ושן, והכי ממשלי משלים או חודה חידות הוא, ואולם גם בזה י"ל דבשם זה נכלל מושג הדין דגדרו של אדם במה שמתייחד מכל החיים, ואשר משו"ז יש לו גם דינים מיוחדים בענייני נזיקין, הוא משום דהוי בר דעת ורצון, וע"כ נקט מבעה, דהכוונה היא בעל הרצון והוא האדם, דזהו גדרו המיוחד לעניני דינים אלה, וכן גדר דשן הוא משום דיש הנאה להיזקו, ויש הנאה להיזקו הוי היזק שטעמו גלוי וידוע דהוא מזיק בכרי ליהנות, וע"כ נקט התנא בשם זה, ועי' סנהדרין (דף צ"ז ע"ב) א"ל ר"י אם אין עושין תשובה אין נגאלין אלא הקב"ה מעמיד להן שופט שגזירותיו קשות כהמן, יש ג"כ לבאר על דרך זה דמשו"ז מצייר הקשיות בהמן, יען דעי"ז מתאמת גם יסוד דבריו, דיסוד מחלקותייהו הוא בתשובה ע"י התעוררת אם מועלת, [עי' ספרי עדות ביעקב על דרוש דרוש ב']. והנה בהמן מודעת דאז חטאו ישראל והיו ראוים לעונש ורק מצד שנתעוררו בתשובה עמדה להם תשובתם לבטל הגזירה, וא"כ היתה התשובה ע"י התעוררת, ובכ"ז הועילה ונתקבלה לרצון, ובס' הדרושים שלי יסדתי ע"ז דרוש נחמד בבאור הגמ' המן מה"ת מנין כו' ואכמ"ל, ויש לי עוד דוגמאות להראות אמיתת הכלל הזה אבל כבר נתארכו הדברים, ואחשוב כי ע"י הדוגמאות האלה שהבאנו כבר מובן הכלל הזה, ונסתפק לע"ע בהדוגמאות המעטות האלה

כלל ה

כל משפטי התורה ביחוסם אל האדם, מתחלקים לשלשה חלקים ראשים. א) ציווים, ב) אזהרות. ג) חיובים ועונשים. העונשים אינם מצויירים בלא ציווים ואזהרות, וציווים ואזהרות יכולים לבא גם בלא עונשים

באור, בתוה"ק יש שני חלקים ראשים המודעים בשמות אלה: מ"ע ול"ת, מ"ע הם ציווים מה שהאדם מצווה לעשותם, ול"ת הם האזהרות שהתורה הזהירה עליהם לבלי לעשותם, וחיובים ועונשים הם החלק שבתורה שמבואר שם עונשים של העובר, ורוב העונשים הבאים בתורה הם רק על חלק האזהרות. ובכ"ז כיוצאים מן הכלל, יש איזה ציווים שמקושרים עם עונשים, כמו מלה ופסח, והעונשים הם קשורים עם האזהרות דרק משום שיש אזהרה שאין לעשות כן, ע"כ יש עונש אם עבר ועשה, אבל אם לא הי' אזהרת איסור לא הי' גם עונש דהחיובים והעונשים מסתבבים מאיסורים (עקר א), דהאיסור הוא הסבה והעונש הוא המסובב (באור לעקר הנ"ל). ובאזהרות בנוגע להתקשרותם לעונשים, יש שני מיני אזהרות, רוב אזהרות הם קשורות עם העונשים דעל רוב ל"ת שבתורה [היו] לוקין ומענישים, ויש גם אזהרות כאלה שאינן קשורות עם עונשים כמו לשאב"מ ולהנל"ע, ובאים רק לאזהרה בעלמא, ובספרי דב"י בס' הכתב והמכתב כתבתי בענין זה עוד כמה כללים הנוגעים לענין ידיעת התקשרות של עונש ואזהרה וגם לענין הגבול להכיר בין ציווים לאזהרות, דיש לפעמים שנכתבים בלשון ציווי ותוכנם הם אזהרות, וכן יש להיפוך שבאים בצורות אזהרות ואוצרים בקרבם ענייני ציווים [עי' בספרי חותם תכנית ח"ב פ"א מספר ערכי המושגים אות ד' צד ריג-רטו ובהערה ב' צד רי"ד], וכן כתבתי שם בענין ההבדל שיש בהכלל של אין עונשין אלא א"כ מזהירין בין שארי עונשים לחיובי ממון, דחיובי ממון אינם עומדים תחת הכלל הזה של אין עונשים אלא א"כ מזהירין, ויש לי בזה כמה כללים, כי הראיתי דיש מקום לומר דהכלל הזה דבעינן אזהרה הוא רק על דבר שחיובו נקרא בשם עונש, ואלו שיסוד חיובם הוא ממון אינם נכנסים תחת הכלל הזה, ועי"ז צדדתי דבקנס יש מקום לומר דבעינן אזהרה, וכ"כ בכל חיוב ממון שחיובו הוי כמו