אורים גדולים קכ

מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה, והענין הזה תמוה מאד, ואין לו שום מובן דכפי שפירשו דמה שאמרו ומ"ד אסורין דכתיב גזירה, דלפרש דהכוונה היא דגזירה היא לשון חומר ואיסור, מובן דהיא דרשה רחוקה מאד דהיכן מצינו בתורה הוראת גזירה על איסור והוא פי' זר מאד בכוונת הכתוב, בשגם להוכיח ממנו דין, ואולם לבר מן דין קשה מאד בזה שרבא הכריח כמ"ד מותרין משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, דאיך יש להכריח מסברא זו דמותרין, הלא י"ל דבאמת הן אסורין, וצריכין קבורה ככל איסורי הנאה דבעינן קבורה, דלא באה בתורה להצריך להן קבורה אלא דידעינן ממילא דאחרי דאסורין בהנאה צריכין קבורה, א"כ י"ל דגם הכא אחרי דלמאן דסובר דאסורין בהנאה סובר דיש רמז בתורה דאסורין בהנאה, ממילא יש לקברם ולא תהי' תקלה והאיך יחול ע"ז המאמר שלח לתקלה, הלא האברים ישארו על מקומן ולא ינועו מעצמם ובידו לקברן, ובשלמא לענין צפור המשולחת, שם יש מקום להכריח דמותרת בהנאה משום הך הכרח של לא אמרה תורה שלח לתקלה [עיי"ה קדושין (נ"ז ע"ב) ובשארי מקומות], דהא הצפור משתלחת לנפשה וזו היא מצותה אבל הכא אין שום מקום להכרח זה והיא קושיא ותמיהה רבתי בפשט הסוגיא, וע"כ נ"ל דעקרן של דברים כך הם, מהשמות שהונחו על מקום שמם וצי' יש גם שני שמות האלה, א) מדבר, ב) ארץ גזירה, ושניהם הונחו מצד שני מושגים מיוחדים שמתעצמים בהמקומות האלה, והם א) מושג ההפקר, דהמקומות האלה אינם עומדים תחת רשות בעלים מיוחדים, וכ"כ אינם מונחים שם חפצים המיוחדים לאיזה אדם, וע"כ מה שנמצא במדבר יש לדעת דכפי הרגיל אינם מיוחדים לבעלים מיוחדים, והוי כאלו שם משתתפים כולם בזכות שוה, ויש לכל אדם לקחת מן מה שנמצא שם והוא מושג ההפקר, דכל החפצים שהם ת"י רשות בעלים אין לאחר לקחתם דהוי גזל, אבל דבר המופקר יש לכל אחד לקחת אחרי כי אינו עומד ברשות מיוחד וכ"כ בהחפצים שנמצאים במדבר, ב) מושג השימום והחורבן, דמקומות האלה הם שוממים מבני אדם וחרבים מישוב, דשם אינם שכיחים ומצויים אנשים כמו במקומות המיושבים, והשני מושגים האלה מקבילים לעומת השני שמות הנ"ל, עד כי נוכל לומר דמצד המושגים האלה הונח עליהם השני שמות האלה, כי שם מדבר אוצר בקרבו מושג ההפקר כי סתם מדבר אין להם בעלים, ושלילת הבעלים הוי השקפה חיצוניית בלא התחדרות בפנימיות הענין, וגם שם מדבר הונח על השקפה זו, ואולי הכוונה מן מדבר כי נשלל ונחסר בו דבר, כי דבר יבא על המנהיג וההנהגה ע"ד ורעו כבשים כדברם (ישעי' ה י"ז) וכן כעדר בתוך הדברו (מיכה ב' י"ב) וכן ואני אשימם דוברות בים, וע"כ יבא הוראת מדבר כי נחסר לו המנהיג או להיפוך כי כולם מנהיגיו, כי כל מי שיבא שם יש לו זכות, אבל איך שיהי' י"ל דמדבר הוא להורות דאין לו בעלים מיוחדים [ועי' סנהדרין (דף מ"ט ע"א) מה מדבר מופקר לכל, ובעירובין (דף נ"ד ע"א) אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, ועוד כהנה רבות]. ושם ארץ גזירה, הוא על המושג של שימום וחורבן, דהמקום הזה הוא שמם וחרוב מבני אדם, וע"כ י"ל דמאן דסובר דמותרין מדייק משם מדבר דהונח על מושג ההפקר, ואחרי שהתורה הזכירה שם זה שאוצר את המושג מהפקר, ואשר כל מי שירצה לזכות בו יבא ויזכה ע"כ י"ל דמותרים, ולזה מרמזת התורה שישארו שם למען יקחום כל מי שירצה, [ובספרי דברתי בזה גם מענין אם איה"נ הוי כהפקר, דלכאו' י"ל להיפוך דגם אם נימא דאסורין בהנאה יתיישב מושג ההפקר, להורות דאסורין בהנאה ככל איה"נ דהוו כהפקר, אבל דחיתי זאת דהכא לא שייך לומר כן, דמושג של הפקר שמשתמע מלשון מדבר משמע דההפקר הוא מצד המקום שאין לו בעלים ואכמ"ל], ומ"ד אסורין דכתיב גזירה, הכוונה דאחרי דהתורה השתמשה בשם זה שאוצר בקרבו מושג השימום מבני אדם, כי הוא נגזר ונכרת מישוב של בני אדם משמע דהאברים אסורין, ומרמזת בזה התורה דמשו"ז יוליך למקום מדבר ושממה, משום שהם אסורין ולזה יש לו להניחם במקום שמם ותהו, וא"כ טעמו של האוסרם הוא משום דסובר דמשו"ז אמרה התורה שיניחם שם משום דשם אין מצויין בני אדם, ואולם אין לכחד דבכ"ז מזדמנים שם לפרקים גם בני אדם, אלא שאינם שכיחים שם כמו בישוב, דשם מזדמנים רק לפרקים רחוקים, והנה לפי"ז מוכח מכאן דלהאוסרם אינם צריכין קבורה, אחרי דמפרש דהתורה השתמשה בלשון גזירה לרמז על האיסור, ושאין לחוש שמא יקחום מי, משום שההולכים אינם מצויים, וע"ז אמר רבא מסתברא כמ"ד מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה, , כוונתו דאין לומר כהאוסר ולפרש דהוראת גזירה הוא להורות האיסור, דלפי"ז נפרש דהתורה אמרה בפי' שיש להניח שם האברים האסורים יען כי ימעטו ההולכים, דהלא זה וודאי א"א, דהלא לא אמרה תורה שלח לתקרה, כיון דמכ"מ נמצאים מעט בני אדם, וא"כ איך תאמר התורה להניח שם לכתחלה אברים האסורים ולבלי לחוש להעוברים לפרקים, והוא ממש כמו שם בצפור המשתלחת, הגם די"ל דבדיעבד תתבטל ברובא בכ"ז ההוכחה היא דלכתחלה אין לעשות כן, ולכה"פ אין לומר דתבא מצווה שיסודה תהי' על ביטול. באיסורים [ואינני נכנס עתה בהפלפול אם הא דאין מבטלין איסור כתחלה הוא דאו' אשר כבר פלפל בזה הנו"ב והבאים אחריו, דזאת וודאי דמצוה לא תבא על דרך זה ופלפלתי בזה מד' הט"ז ביו"ד (סי' קי"ז סק"א) ובאו"ח (סי' תקפ"ח) וכמו בב"מ (ע' ע"ב) בתו' ד"ה תשיך, אם יש כח ביד חכמים לאסור מה שבתורה מפורש להיתר, דאיך שיהי' מצוה וודאי דא"א שתבא על אופן זה ובמקום שמצינו דיש עוד מצוה אין לומר איסור ואינו מגדר דיש כח ביד חכמים לעקור כו' והדברים ארוכים],