אורים גדולים קיט

משום איזה דבר שמתעצם בהנושא, והדבר הזה הלא הוא מושג ממושגיו, וע"כ אם יש להנושא שם כזה שהונח עליו מצד המושג ההוא אשר הוא טעם המשפט אז ראתה התוה"ק [וכן חז"ל] לכנות שם את הנושא ההוא בשם הזה שהונח עליו מצד מושג זה אשר לענין משפט הזה הוי המושג הזה הטעם העקרי, והכלל הזה הוא כלל גדול הן בתוה"ק הכתובה והן בהליכות תורה שבע"פ בדרכי דחז"ל, ובאשר כי הדברים האלה הם רבי התועלת ואחשוב כי לא יובנו עוד היטב לכל, ע"כ למען שיבינו היטב יסודי הדברים האלה אמרתי להציג פה איזה ענינים שבארתי עפ"י הכלל הנ"ל, ומהם יבינו בטוב תוכן הדברים האלה

ב) בשבועות (דף ט"ז ע"ב) טומאה בעזרה מנ"ל, אר"א כתוב אחד אומר את משכן ה' טמא, וכתוב אחד אומר כי את מקדש ה' טמא, אם א"ע לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים, וקראי מיתרי הא מצרך צריכי, דתניא רא"א אם נאמר משכן למה נאמר מקדש ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן וכו', ר"א הכא קא קשיא לי' מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן נכתוב או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן משכן ומקדש ל"ל ש"מ תרתי, והנה מי שיתבונן היטב בדבריהם אלה יראה כי הם תמוהים מאד, דאחרי דמוכרחינן לומר דהגם דמשכן איקרי מקדש מכ"מ לא ילפינן להו זמ"ז עיי"ש בתו' ד"ה או, ובהכרח לכתוב יתור, א"כ איך אפשר להוכיח נטמא בעזרה מזה דכתיב מקדש ומשכן, דלכאו' נראה דזה לא מקרי שום יתור ואיזה הוכחה יש משינוי הלשון על נטמא בעזרה. אמנם באור הענין הוא כן, מקדש ומשכן הם שמות שהונחו מצד המושגים השונים שיש בהם, דמקדש הוא מושג הקדושה, ומשכן הוא מושג השראת השכינה, כי הקב"ה שוכן שם בתמידות בלא הפסק רגע אחד והוא ממשקל מפעל, שהכוונה הוא שבו אצור הפעולה, וכ"כ מקדש ומשכן הוא ששם אצור קדושת ושכינת ה', ובכ"ז באשר קדושת המקדש היא יותר נשגבה מקדושת המשכן, ע"כ לציין כאו"א כמדרגתו הונח בסתם על המקדש שם מקדש, להורות על מושג הקדושה שמתעצם בו יותר, ועל המשכן שם משכן מצד מושג השראת ושכינת ה', אם כי בנוגע למושג השראת ושכינת ה' לא נתעצם בו יותר מבמקדש, בכ"ז כאשר מושג הקדושה יחול יותר על המקדש ע"כ הונח גם שם משכן יותר על המשכן, ואולם אחרי כי באמת הלא גם במקדש היתה השראת ה' וכ"כ במשכן היתה גם קדושה וא"כ בכאו"א יש גם שני המושגים ביחד, ע"כ משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן, דהלא בכ"ז י"ל גם על משכן מקדש, מצד מושג הקדושה, ועל מקדש משכן מצד מושג השראת ושכינת ה'. והנה איסור הטומאה בכלל י"ל דהוא מצד שני המושגים שיש במקדש ובמשכן, דשני המושגים גורמים לבלי לבא ולהיות שם בטומאה, כי טומאה היא היפוך הקדושה, דטומאה היא טמטום הנפש וקדושה היא התפתחות הנפש [והארכתי מזה במק"א], וע"כ במקום שיש שם קדושה ושהקב"ה משרה שכינתו וקדושתו שם בתמידות, אין לו לבא ולהיות שם כשהוא טמא, ואולם בדיוק ובצמצום יש להגביל את שני השמות שהונחו לשני המושגים השונים האלה [מקדש ומשכן] לשני מיני הטומאות לענין מקדש, היינו א) ביאה בטומאה לבלי לבא למקדש בטומאה, ב) התעכבות במקדש בטומאה, היינו אם בא כשהוא טהור ונטמא שם, אם כי כבר הי' למצער רגע א' בטומאתו במקדש בכ"ז יראה למהר לצאת משם לבלי להתעכב שם מאומה, והשני מיני טומאות האלה מקבילים לעומת שני המושגים האלה כי לבא בטומאה דאז יש העיקר להביט על תחלת ביאתו, י"ל דהוא סותר אל מושג הקדושה, דאיך יבא בטומאה למקום מקודש, אבל לענין להיות בטומאתו שם אם נטמא בעודנו במקדש, י"ל דהוא סותר יותר למושג ההשראה, דאז יש להביט על ישיבתו שם, וע"כ י"ל דיש להזהירו שלא יקח לו לאמתלא לשבת שם, משום דאחרי שכבר נטמא ובעקר הטומאה אין עליו שום חוב ואשם, ע"כ מה ממנו יהלוך אם יתעכב שם עוד מעט, ולאזהרה הזאת יש להזכירו ממושג ההשראה התמידית דאחרי שהקב"ה משרה שם שכינתו בכל רגע בלא הרף, ע"כ בכל רגע ורגע שהוא יושב בטומאתו הוא עובר על איסור זה של טומאה במקדש, וכיון שכן י"ל דבעת שהתורה רצתה לבאר האיסור והעונש של ביאה בטומאה, כתבה שם מקדש דהונח מצד מושג הקדושה, דבזה יש לציין יותר מושג הקדושה, אחרי דיסוד הטעם הוא משום מושג הקדושה, אבל בעת שהתורה רצתה לבאר דין של שהי' בטומאה דהטעם בזה יותר משום מושג השראת ושכינת ה', כתבה שם משכן, שם שהונח מצד מושג ההשראה התמידית, ובדין זה [של טומאה בעזרה] הוי המושג הזה טעם המשפט ויסודו, וע"כ מהתחלפות השמות האלה על ענין אחד יש לדעת כי התורה כוונה על שתי הטומאות האלה, דכל מה שיש לנו לפרש את ההתחלפות וההשתנות שיבאו בהכרח כפי חוקי ותנאי המשפט, וודאי דיש לנו לפרש כן, ואחרי דמובן מעצמו כי יותר נכון לכתוב הנושא בשם כזה שיאצור בקרבו גם מושג הטעם, א"כ אם נימא דהתורה כיוונה על שני הטומאות האלה, וודאי דיתיישבו מאד ההתחלפות והשינויים, ע"כ ברור דהתורה כיוונה על שתי הטומאות האלה, ויש עפי"ז ליישב כמה דברים תמוהים בענין זה של מקדש ומשכן ובהתלמדותם זמ"ז, כי באמת יש בזה מבוכה רבה אבל אכמל"ב

ג) ביומא (דף ס"ז) אבל אותן אברים מה חן בהנאה, רב ושמואל חד אמר מותרין וחד אמר אסורין, מ"ד מותרין דכתיב במדבר ומ"ד אסורין דכתיב גזירה כו', אמר רבא מסתברא כמ"ד