אורים גדולים יב

שבידו דברי ריה"ג, רע"א אין לו תקנה עד שיוציא גזילה מתחת ידו, לריה"ג ל"ש לנפשי' ל"ש לאחרים מצי מחיל, ולר"ע ל"ש לאחרים ול"ש לנפשי' לא מצי מחיל, ולר"י ה"ה דאפי' לא זקפו במלוה, והאי דקתני זקפו עליו במלוה להודיעך כחו דר"ע דאפי' זקפן עליו במלוה אין לו תקנה עד שיוציא גזילה מתחת ידו, ועייש"ה כל הסוגיא, הנה גם בהשקפה שטחיית על הסוגיא הזאת ועל כל המשא ומתן של ההבדל במחילה בין לנפשי' בין לאחרים נראה שסותרים כל דברי, וביחוד יש להחליט כי ההבדל הזה בין מלנפשי' לאחרים עומד ומטפח על דברי הקודמים מפרק הקדום ממה שדברתי בנוגע לההשקפה על הפעולה המטרותיית בנתינה, ואשר עשיתי ליסוד מוסד דבמקום דהקבלה היא הפעולה המטרותיית שם אינו מהני מחילה, ולא עוד אלא דנראה דדברינו הנ"ל מחלוקת המטרות ופעולתן לדינא [לענין מחילה] ביחס התקבלותם, לחז"ל הוו כמו נראים ונדחים, דיש להוציא מכאן דכבר עלה בדעת חז"ל לברא את החלוקות האלה, אבל לסוף דחו אותן והי' להם מציאות רק בעולם המחשבה בעת ההו"א, אבל לא בעולם המעשה למסקנא דמלתא, ואם כי יש לראות דגם ההו"א השאירה רושם קיים למעשה ויש שסוברים כן גם לפי האמת, אולם לכה"פ יהי' מוכח דיש מחלוקת בזה ולדינא לא נתקבלו הדברים האלה, ונבאר כ"ז בבאור ברור

ג) הנה התחלת נקודת החקירה אם לנפשי' מצי מחיל הוא לכאורה חקירה חדשה אשר לא מצאנוה בשום מקום בשדי החקירה של מחילה, דבכ"מ דמצינו מחילה היא באופן שהנגזל או בכלל התובע ימחול להגזלן או להנתבע, וזה מובן בשכל דיש מקום על חלות החקירה אחרי דהוא התובע והכסף מגיע לו ע"כ י"ל דוויתור זכות שלו להנתבע יועיל ויחשב כאלו כבר קבל והחזיר בחזרה להנותן, אבל שימחול הגזלן והנתבע לעצמו, מחילה כזאת לא ראינו ולא שמענו, וגם בהשקפה ראשונה היא כמו זרה ותמוה דתצוייר מחילה לנפשי', ולא עוד אלא דחזינן דכל חילה של קושיית המקשן ואמאי נמחלי' לנפשי' הוא רק מזה דמצינו דמחילה מועלת וכמש"א בקושייתו מי לא תנן מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש אלמא בר מחילה הוא, הלא שהביא ראי' מסתם מחילה על מחילה דנפשי', והיא פליאה נשגבה איזה דמיון יש ממחילה דאחרים למחילה דנפשי', וכן קשה שם על ר' יוחנן דמדמה מחילה דנפשי' למחילה דאחרים. ואולם ברור הדבר דענין זה של מחילה לנפשי' נשען על שלשה יסודות, א) יסוד משפט הירושה, ב) יסוד ההבדל בהפעולה המטרותיית בנתינה, היינו שיש שתי מיני מטרות בנתינה, מטרת הנתינה ומטרת הקבלה, ג) יסוד ההתקשרות של מחילה בקבלה המטרותיית, היינו דבמקום דהנתינה היא משום משפט מטרת הקבלה שם תועיל מחילה, [והשני יסודות האחרונים הם הם יסודי דברי], וע"כ אחרי שהחליטו דנתינת והשבת הגזילה הוא משום מטרת הקבלה, ממילא י"ל דמחילה מועלת, [כיסוד הג'], וכיון דמשום משפטי ירושה שייך הכסף אליו ממילא אין כאן שום מקום על השבה, דרק אם היינו אומרים דבנתינת והשבת הגזילה הזאת יש מטרת פעולת הנתינה, רק אז י"ל דמחילה אינה מועלת אחרי דהמחילה הוא מצד המקבל והכא לא מקרי המקבל פועל רק הנותן, וממילא הי' יוצא מזה דגם בהכסף אשר בדין שייכים אליו [משום ירושה] בכ"ז מחוייב להוציא מידו, דלא עדיף מאלו מחל לו, דהא אחרי המחילה הוי ממש אז כמו שהכסף מצד התקשרותם להמקבל הוא עתה שלו [של הנותן] ובכ"ז חזינן דמחוייב להחזיר, ממילא י"ל דכ"כ אשר הכסף שעפ"י דין הוא שלו בכ"ז הוא מחוייב להחזיר, ואולם אחרי דמחילה מועלת א"כ מוכח דהקבלה היא המטרה, ממילא צריך להיות דגם זכות הכסף [משום ירושה] תועיל לו לבלי יצטרך להוציא

ד) וכשנעיין נראה דהיסודות הנ"ל בנוים על שני היקשים הגיוניים, ונסדר פה ההיקשים כפי שיש לסדרם עפ"י דרכי ההגיון

היקש א

הקדמה א כל דבר הירוש עפ"י משפטי זכות הירושה מתייחס להיורש ביחס "שלו", היינו דהוא שלו ונחשב מקנייניו ונכסיו, [וההקדמה הזאת היא ממקובלות דכן מבואר בתורה]

הקדמה ב כל זכות ומשפט "שלו" מסיר חיוב הנתינה במקום שמטרתה היא פעולת הקבלה, היינו דאם בין כך וכך מתייחס הכסף הזה [שמחוייב מצד חיוב נתינה לתת] להנותן ביחס "שלו", אם יש בהנתינה רק מטרת הקבלה ממילא אינו צריך ליתן, [וההקדמה הזאת היא ממושכלות דהיא נטוע בשכל]. ויוצא מהם

תולדה ג, משפט זכות הירושה מסיר חיוב הנתינה במקום שמטרתה היא הקבלה, היינו אם הנותן שמתחייב בנתינה הוי היורש אינו מחוייב עוד לתת, אחרי דבין כך וכך חוי שלו, ובמקום דחוי שלו אינו מחוייב עוד לתת

היקש ב

הקדמה א מחילה מועלת בנתינה כזאת שמטרתה [מטרת חיובה] היא הקבלה, [ההקדמה חיא ממושכלות, דנטועה בשכל ובבינה]: