אורים גדולים קיז

יש להאמין בשבועה, וע"כ אין קפידא בזה, ורק באשר דההפסדים וההיזקות המתרגשים לבא הם עפ"י רוב משתנים ממקום למקום, דהמקום הוא גרם גדול לההפסד, ע"כ בזה יש קפידא, וזה הוי שינוי מדעת המעתיק ויכול לפעול הרבה על ההפסד, וא"כ יש במסירה זו נטי' מפעולת המעתיק מדעתו, ובמקום שיש נטי' ואח"כ הי' הפסד י"ל דבעינן שיתברר שלא היתה שום התייחסות להנטי' עם ההפסד, וכל עוד שלא נתברר יש לחייבו [דהא זהו הטעם של הסובר דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב], ורק אם ידעינן בבירור שהנטי' לא פעלה על ההפסד פטור, וע"כ גם הכא כן, דאם ידעינן דההפסד שהי' בהפקדון לא בא ע"י הנטי' הזאת, וכמו במקום שמתה כדרכה די"ל מלאה"מ מ"ל הכא ומ"ל התם שם פטור, דההפסד הזה מונח גם בתכונה הראשונה של ההעתקה, והוי לענין זה כמו שלא שינה מאומה, וממילא אין לחלוץ הפטור שנתארג בחוטי הנתינה הראשונה ולומר דאחרי שהתנתק הקשר הראשון ממילא התנתקו כל התנאים, אחרי דבאמת מותאם ההפסד הזה עם התכונה הראשונה, ורק כל עוד שיש לספק דאולי בא ההפסד באמת משום השינוי הזה יש לחייבו מצד השינוי המקומיי, וממילא מובן דלכתחלה יש איסור בזה דשום איש לא ירצה לסכן חפציו בכדי לתבוע אח"כ ממון, וכיון שכן וודאי דיש איסור, עכ"פ מוכח דהטעם דאין רצוני הוא משום שינוי המקומיי. והסובר דהטעם הוא משום את מהימן לי בשבועה כו', הוא משום דסובר דעיקר הקפידא הוא על שינוי האישיי, דבזה שנתן לו ובחר לו מכל המין האנושי הוי כמו תנאי מפורש דרק הוא נאמן בעיניו ואחר אינו נאמן בעיניו והוא חושדו אולי יכבוש חפציו ויכחישנו אח"כ, והגם דלזה הלא יש עצה לברר עפ"י שבועה, דשבועה הוי בירור, אבל הכא ליכא הבירור דשבועה הוי בירור הקשור באמונת המתחייב (באור ללמוד לב), ויש לו לומר דהוא אינו סומך על שבועתו וממילא ליכא בירור, ע"כ הוי זה שינוי שיכול לגרום הפסד, ומש"ה סובר דאם מגיע אח"כ הפסד אז אם ידוע דההפסד לא בא מחמת השינוי פטור, אבל במקום שיש לספק אולי יש יחס לההפסד עם השינוי היינו במקום דליכא עדים שיודעים שנאנס א"כ יש לחושדו שמא הוא תחת ידו או שמא על ידו נפסד, אז יש לחייבו דבכה"ג בעינן דווקא בירור גמור דהשינוי לא פעל על ההפסד, וכמו בתחלתו בפשיעה וסופו באונס וגם למאן דסובר דתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור י"ל דהכא מודה, דבאמת אינם מוכרחים להתדמות זל"ז, ואינם משתווים בסברא אחת, וי"ל דהסובר בתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, בכ"ז מודה דהכא חייב, וכן להיפוך, דאין לדמות השינוי של פשיעה להשינוי של מסירה לשומר אחר, די"ל דהשינוי בפשיעה הוי יותר חזק דהכא לא הוי קפידא, וכן י"ל להיפוך דהשינוי שלא למסור לשומר אחר [למאן דסובר דזה הוי שינוי] הוי שינוי יותר חזק דהוי שינוי ע"י מעשה, וא"כ יכול יותר לפעול לחיוב, ואולם הדין של תחלתו בפשיעה וסופו באונס מורה לנו דיש מקום לומר דהשינוי גורם כ"כ דבעינן בירור שלא פעל על ההפסד, וכל מי שיעיין היטב בהסוגיא דשומר שמסר לשומר בב"מ (דף ל"ו ע"א) בתו' ד"ה אין רצוני, ושם ע"ב בתד"ה את מהימנית לי ובדברי הראשונים, וברמב"ם (פ"א מהל' שכירות ה"ד) ובחו"מ (סי' רצ"א סעי' כ"ו), ובדברי האחרונים ואח"כ יתבונן בדברי, יראה שכמה עניינים סתומים וחתומים הוארו על פי דברי

כלל היוצא מזה, דכל העתקה שלימה שנטתה אח"כ אל העתקה מועתקיית הנטי' הזאת פועלת כפי כח הנטי', ויש תמיד מקום להתבונן בערך פעולת הנטי' על הנעתק, והיא הצעה יקרה מאד, והלמודים הסגורים בה, הם יקרים ומועילים עד מאד

פרק ט

שער הכללים

כלל א

כמו דההודאה במקצת עם הכרח ההודאה מסבב החיוב, ובהודאה במקצת בהעדר ההכרח יש לפוטרו, כן הטלת שבועה בהודאה במקצת בהעדר ההכרח, אפשר לגרום בפועל העדר ההודאה במקצת

באור, כל הודאה במקצת יש מקום לפוטרו משבועה על המקצת שמכחיש, משום דאם הי' רוצה להכחיש הי' מכחיש הכל, ורק משום דאמרינן דהוא מוכרח להודות ע"כ יש מקום לחייבו שבועה (למוד נ"ט ובאורו), ואם היינו אומרים דלא הי' מוכרח בההודאה במקצת ובכ"ז הודה יש מקום לפוטרו, וא"כ ממילא מובן דאם לא נביט ע"ז ונאמר דהגם דהי' בידו לכפור הכל בכ"ז יש להטיל עליו חיוב שבועה, אז ממילא י"ל להיפוך דעי"ז שנטיל עליו שבועה ימנע מלהודות לגמרי, אחרי דרק ההודאה גורמת החיוב שבועה והוא יודע מראש דעי"ז יתחייב לשבע בעת שבטבע אינו מוכרח להודות א"כ ממילא לא יודה כדי שלא יתחייב, באופן דברור הדבר אשר בהטלת שבועה בהודאה במקצת בלא ההכרח יש לחוש להעדר ההודאה, ובדרך הפלפול פלפלתי בזה לאביי דאמר (בב"מ דף ו' ע"א) דהטעם דלא אמרינן חשוד אממונא כו' הוא משום דאמרינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו, א"כ הלא י"ל דהכרח ההודאה הוא משום