אורים גדולים קיג

מחלוקת הראשונים ז"ל, אם דווקא בדרבנן מהני סילוק או גם בדאורייתא, דהר"ן כתב דגם בדאו' מהני ומרש"י ותו' יש להוכיח דרק בדרבנן מהני, ורבותינו האחרונים ז"ל האריכו לדבר בזה, עיי"ה במל"מ (פכ"ג מהל' אישות ה"א) ובמפרשי הרמב"ם ובאה"ע (סי' צ"ב), ובא"מ שם ובחו"מ (סי' ר"ט ס"ח), ובנתיבות ובקצוה"ח שם, ובספרי הראיתי דיש בענין זה נקודה אחרת שרבים לא עמדו עלי' ופה אין בידי להאריך ואחשוב כי מי שלב מבין לו יבין גם מהדברים המעטים האלה הרמוז בהם, ובכ"ז אמרתי להפיץ מעט אור על דברי אלה לפתוח פתח להדופקים על פתחי סוגיא זו אשר רוצים לבא עד חקר תכונתה:

דע דכל קנייני האדם שהם קשורים אליו, עלולים גם לצאת ממנו ולהכנס אח"כ לרשות חבירו [כמו הפקר ויאוש שמתחילה יוצאים מרשותו ואח"כ נכנסים, דרק לר"י הוי הפקר כמתנה] או לצאת ממנו ולהכנס מיד לרשות חבירו כמו מכירה מתנה ודומיהם, ויש ע"ז דינים קבועים, והנה אם יאמר האדם על קנייניו שאינו רוצה בהם אין בלשון זה מאומה, דמה יועיל הרצון נגד המציאות, וכל עוד שאינו מבטל הקשר שלו הרי הם קשורים אליו, וגם אם יאמר בלשון זה לחבירו שיש גם לו שייכות להחפץ הזה אשר באופן זה הלא מובן דכוונת דבריו הוא לוותר זכותו וחלקו אליו כמו שאמר זאת לשותפו [עיי"ה שם רש"י ד"ה האומר לחבירו], בכ"ז אין בדבריו שום ממש, דבלשון זה אין שום מובן לבטל הקשר, והקשר שיש בינו לחפצו קיים כמו שהי', והוא ממש כמו שאחד רוצה לבטל המסובב בעת שסבת המסובב קיימת ופועלת, דאז אין בידו בשו"א לבטל את המסובב, דביטול המסובב יכול לבא רק ע"י ביטול הסבה דכמו דכל השינויים וההבדלים שנראים בהמסובבים יסוד סכת השינויים הוא בהסבות ולא בהמסובבים אחרי דהמסובבים נמשכים מן הסבות א"כ מתדמים הם בהכרח אל הסבות (באור ללמוד ה), כן גם ביטול המסובב אי אפשר שתהי' בעת שסבתו המסבבתו ומכרחת קיומו היא קיימת, דהלא אז פועלת בהכרח על קיומו, וכ"כ בזה כל ישות והוויה של קנייני האדם, או במלים אחרים, כל התקשרות של האדם לחפציו באים ע"י סבות מיוחדות ע"י לקיחה מתנה ירושה ודומיהם, ואח"כ נעשים שלו ומתקשרים אליו, וע"כ איך יאמר כי אינו רוצה בהם אחרי שכבר הם שלו, וההויה והישות הם רק מסובבים, ורק אם יבטל הסבה, אז יתבטל הקשר, כי בסבות האלה שנכנסים לרשותו יכולים גם לצאת ולהעתק ממנו, ולשון דין ודברים אין לי כו', הוא רק כמו שאומר שאינו רוצה וזה אינו מועיל כלל, ואולם אם בתחלת הבאה ברשותו לא ירצה ויסתרב בזה, אז הלא יש בידו לראות שלא יבאו כלל לרשותו אם הסבה תליא בדידי' ברצונו, וכל תקנות דרבנן הוי כמו שהסבה מונחת ברצונו וכמשכ"ל באורך, וזהו כוונת הגמ' כי כתב לח הכי מאי חוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי כו', דהיינו דלשון זה הוי סילוק והסתרבות על המסובב בעת שהסבה מכרחת את המסובב, וע"ז מביא דאיירי דכתב לה ועודה ארוסה, דלא באו עוד והסבה המסבבת את ביאתם אליו אינה סבה מכרחת, דתליא בדידיה כמו דמבואר ממימרא דרבא, וא"כ בזה וודאי דיכול להסתרב ולהסתלק, והקשו א"ה אפי' נשואה נמי, דגם אז יש רק תקנתא דרבנן ותליא בדידי', וא"כ יכול להסתרב קודם ביאת הסבה היינו קודם ביאת הנכסים, וע"ז מביאים נשואה ידו כידה, או ידו עדיפא מידה, היינו דמראים דבהנשואין מונח ביאת הנכסים, וכמו דביאת הנכסים עם הנשואין מתייחסים ביחס סבה ומסובב, וביאת הנכסים הוי כמו מסובב המוכרח להתקיים מצד הסבה. וענין של מתנה על מה שכתוב בתורה, הוא ענין אחר וחקירה אחרת יש בזה, דאם מתנה מראש שאינו רוצה בעיקר הענין רק בביטול או בהשתנות סעיף זה, א"כ הלא יש לכאורה מקום לומר דכמו דעל עיקר הענין יש בידו להסתרב כן גם על סעיף הענין, ועז"א דהוי מתנה על מח שכתוב בתורה ותנאו בטל, כיון דמדין קשור סעיף זה בקיום ענין זה, ע"כ אין בידו לשנות שום סעיף מסעיפי הענין המסתעפים בו, ואחרי דהרצון בעיקר הענין הוא רצון עקרי, ממילא מתבטל רצונו בביטול או בשינוי הסעיף ההוא, אלו הן יסודי הדברים אשר על פיהם מתבארות הסוגיות האלו, ועי' קדושין (דף י"ז ע"ב) גר את הכנעני אינו מד"ת אלא מד"ס, דתנן נר וכנעני שירשו את אביהם כנעני, גר יכול לומר לכנעני טול אתה ע"ז ואני מעות, טול אתה יי"נ ואני פירות, משבאו לרשות גר אסור, ואס"ד דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי קא שקיל חילופי ע"ז הוא דקא שקיל, אלא מדרבנן גזירה שמא יחזור לסורו, ולפי דברינו יש לפרש הכא ג"כ עפ"י היסוד הזה, דאם נימא דירושת הגר הוי מה"ת, א"כ אין בידו להסתרב וממילא קא זכי, אבל אם נימא דהוי דרבנן והוא רק מצד התקנה א"כ בידו להסתרב, והגם דהכא לא דמי לכל התקנות שבממון דנעשו לטובת שניהם דהכא נוגעת התקנה לאיסור וכמש"א שמא יחזור לסורו, בכ"ז כיון דסוף סוף נוגע אליו ויש לו זכי' בזה, ע"כ י"ל דבידו לוותר הזכי' הזאת במקום שהיא רק מדרבנן, עוד צידדתי בספרי דההבדל בענין הסתרבות בין ירושה דאורייתא לדרבנן בנוי על יסוד זה שבארתי דכל ענייני דאורייתא האיסורים הם על עצם הדבר וכל איסורי ותקנות דרבנן הם על האדם, דהם אסרו לו שיאכל ג"ז ושיעשה ג"ז וכ"כ בעניני תקנות [הכלל הזה יקר מאד ואכמל"ב], וע"כ בירושה דאורייתא, מונחת הזכי' בעצם הממון, וע"כ אינו יכול להסתרב בזה, אבל הזכיות דרבנן הוא עליו וממילא כל עוד שלא הגיע לידו יכול