אורים גדולים קח

היכי פוטר ר"מ לשוכר דיותר יש לחייבו לשוכר מה"ט, ואמנם כפי שכתבתי דעקר הסברא מה שרצו לדמותם הוא מצד די"ל דתליא בסתם שמירה, וודאי די"ל דהעיקר הוא דלפי האמת דשוכר כשו"ש דמי לא בעינן להטעם דתפיס ליה אאגרא, וכפי שבארנו יש מקור גדול לזה החקירה דסתם שמירה, מהתרי לישנא שנאמרו בטעמא דרב יוסף, וא"כ אחרי אשר דאנן פסקינן כרב יוסף, י"ל דבכ"מ דיש שמירה סתם שאין לה הוכחה על איזה אופן קבלה דיש לו להיות כשו"ש

הן אמת דכל רבותינו ז"ל כשהעתיקו הך דינא דרב יוסף דשומר אבידה כשו"ש הביאו רק הטעם משום פרוטה דר"י, עיי"ה רמב"ם (פי"ג מהל' גזילה ואבידה ה"י) ובטוחו"מ (סי' רס"ו), וא"כ משמע דאינם סוברים כהלשנא אחרינא, אמנם באמת טעמא בעי ע"ז מדוע דחו הך לישנא, והלא לפי"ז יש נ"מ גדולה לענין אומן וכנ"ל, ולכאורה י"ל דמשו"ה דחו הך טעם משום דבכל המקומות שהביאו בגמ' המחלוקת דרבה ורב יוסף משמע דתפסו דפליגי בפרוטה דרב יוסף והזכירו רק זה הטעם, וא"כ מוכח דדחו הך לשנא, אמנם באמת י"ל דאין משם שום ראיה, דהא זה וודאי דיש מקום לומר דגם משום עוסק במצוה נחשב כשו"ש ורבה וודאי דפלג גם ע"ז, אבל על רב יוסף אין ראי' דלדידי' י"ל או טעם זה או טעם זה, וממילא יש להראות מדוע נקטו שם רק הך טעם. הנה במלוה על המשכון ל"ש לומר הך טעם של בע"כ דהא בידו שלא להלוותו, וע"כ כשנרצה לייחס המחלוקת דמלוה על המשכון אם הוי כשו"ש לשומר אבידה, יש ליחסה רק כפי הך טעם דפרוטה, דהא רבה ע"כ דפליג גם ע"ז הטעם, ורב יוסף י"ל דגם אם נימא דבשומר אבידה לא צריכין לזה הטעם דפרוטה דשם מספיק הטעם משום דרחמנא שעבדי' בע"כ, בכ"ז י"ל דלפי האמת מודה גם בזה הטעם, דהא גם אז אין הכרח דחולק על הך טעם, ואחרי דזהו כוונתם בהמקומות שרצו ליחס איזו מחלוקת למחלוקת דרבה ורב יוסף, ע"כ בעת שרצו לדחות דלא תליא בהמחלוקת הנ"ל אמרו (שם בב"מ ובשבועות דף מד) לא בשומר אבידה דכו"ע א"ל דרב יוסף, פי' די"ל דכו"ע סוברים דמזה שנפטר לתת פרוטה לעני נחשב כשכר עד שמשו"ז נעשה שו"ש ורק במלוה צריך למשכון קמיפלגי, יען כי המצוה היא רק עצם ההלואה מה שהלוה צריך דהלוה צריך להכסף, וע"כ נחשבת המצוה מה שהמלוה נותן להלוה אבל המשכון נותן הלוה להמלוה להבטיחו, ורק דבלא המשכון לא היה ולוה לו הכסף, ע"כ פליגי בזה אם יש לחשוב את המשכון בשם מצוה מ"ס מצוה קא עביד שהלוה והוי שו"ש, דאחרי דהמשכון שייך לההלואה ע"כ נחשב המשכון מחלקי המצוה, ומ"ס לאו מצוה קא עביד המשכון לא יתחשב בשם מצוה אחרי שלהנאתו מתכוין, הוויית המשכון ת"י המלוה הוא רק טובת המלוה וע"כ הוי שו"ח וכפי שכתבתי הפי' מרווח מאד בגמ', ועיי"ש בתוס' מה שהקשו על פי' רש"י, ולבד קושייתם דחוק בעצם הפי' דאחרי דלשיטת רש"י מיירי באופן דיש להמלוה הנאה מזה, א"כ מדוע לא. יהיה משו"ז שו"ש, והנה כפי פי' רש"י צידדתי במק"א לומר דהמחלוקת של ר"א ור"ע היא בהחקירה הנודעת אם בכל מצוה שיש הנאת הגוף בטלה הנאת הגוף לגבי המצוה, ואולם כפי שבארתי יש לומר דהמחלוקת תהי' בהחקירה הנודעת אם מצרפינן המעשה להנמשך, וכמו בנתינת מים לקמח ונתחמצו אח"כ דבעת שעשה מעשה לא היה חמץ ואח"כ נתחמץ ממילא, אם יש לצרף המעשה הראשונה לזה, וי"ל דהכא הוי ג"כ מעין זה ויש לדחות, עכ"פ מבואר דגם אם נימא כהאיכא דאמרי דטעמא דרב יוסף הוא משום דרחמנא שעבדי' בע"כ, בכ"ז יש תועלת גם מהטעם של פרוטה דר"י לעניינים אחרים שאין בהם הסברא דשעבדי' בע"כ, וא"כ אין ראיה לדחות הך טעמא, ולפי"ז צ"ע מדוע לא הביאו הפוסקים הך טעמא משום דרחמנא שעבדי' בע"כ, ואולי יש לומר דכל הני רבוותא ז"ל שהעתיקו הטעם דהוי שו"ש משום הפרוטה, י"ל דמודו גם להטעם דרחמנא שעבדי' בע"כ, אלא שהביאו זה הטעם דפרוטה לרווחא דמלתא, אבל באמת מודו דהטעם הוא גם משום דרחמנא שעבדי' בע"כ, וע"כ באומן לסוף י"ל דהוי שו"ש, וגם לפי"ז יהי' הכרח דלדינא פסקינן דשומר אבידה כשו"ש דמי, דאחרי דלדינא פסקינן דשוכר כשו"ש דמי ואומן כשו"ש, ממילא וודאי דכ"כ שומר אבידה, [ומודעת דיש שרוצים לומר גם לדינא דשומר אבידה הוי כשו"ח]

יצאנו מעט מגדרי הענין, להראות דיש תועלת מזה שבארנו גדרי הענין דשמירה תכליתית וכללית ושמירה אמצעית וחלקית והעדר השמירה, דיסוד החקירה של סתם שמירה אם היא כוללת שמירה אמצעית או שמירה תכליתית, החקירה הזאת אשר היא רבת התועלת נוסדה רק על חלוקת גדרי הענין דשמירה

הנחה יב סבת ההפסד בהפסד מהעדר היכולת, מתחלקת לשני חלקים, א) סבת העדר היכולת מצד עצמת וחוזק המפסיד, ב) סבת העדר היכולת מצד חולי וחולשת השומר

באור, אחד מהחלקים הראשים שיש בהפסד בדבר המשתמר הוא הפסד מצד העדר היכולת (הנחה ז), והיינו כי לא מצד שהיה חסרון בשמירתו בא ההפסד כי לא היה ביכלתו להזהר מזה (באור להנחה הנ"ל), ובענין העדר היכולת יש שני מינים, העדר היכולת מביאת המפסיד והעדר היכולת מביאת ההפסד (באור להנחה ט), ואמנם בענין הסבה שמסבבת את העדר היכולת יש ג"כ שני חלקים, א) סבת