אורים גדולים קז

דף צ"ד ע"ב), בכ"ז וודאי דגם אם הניחה במקום המשתמר ונאבדה חייב דסוף סוף הי' ההפסד מצד חסרון בשמירה, ומגניבה הוי גילוי כללי דאם הי' הפסד מצד חסרון בשמירה הגם דלא הי' לו לחשוב ע"ז בכ"ז חייב, א"כ ממילא גם אבידה כן, ורק בשו"ח פטור יען כי שו"ח לא התחייב רק בשמירה חלקית

ודע דעפ"י יסודי דברינו אלה העירותי ספק עצום, והוא אם סתם שמירה הוית שמירה כללית ותכליתית [שחייב גם בגו"א], ובשו"ח דחייב רק בשמירה חלקית ואמצעית הוא משום דהוי כמו תנאי מפורש שיש בזה אומדנא המוכחת דשום אדם לא יקבל לשמור בחנם חפציו של חבירו בשמירה תכליתית, או די"ל להיפוך דסתם שמירה היא שמירה חלקית ואמצעית, והא דשו"ש מתחייב לשמור שמירה תכליתית הוא מצד דהוי כמו תנאי מפורש, דכיון דמשלם שכר וודאי שהתחייב לשמור בשמירה היותר נעלית. והדפסתי מעט מזה בספרי חו"ת ח"ב בהדוגמאות מספר ערכי המושגים עיי"ש (בפ"ב אות י' י"א), והבאתי שם דעפי"ז יש לפרש המחלוקת בשומר אבידה והשני לישנא דאמרו בב"ק (נ"ו ע"ב) אליבא דרבי יוסף וכמו שנעתיק פה לשונו שם, דאיתא שם רב יוסף אמר כשו"ש דמי בההיא הנאה דלא בעי למיתב לי' רפתא לעניא הוי כשו"ש, איכא דמפרשי הכי רב יוסף אמר כשו"ש דמי, כיון דרחמנא שעבדי' בעל כורחי' הלכך כשו"ש דמי, ויש מאד להתבונן ביסוד של הני תרי לישנא דמדוע בל"ק בעינן לרב יוסף ענין הנאה שיקרא שו"ש, ולל"א לא בעינן שום הנאה, וגם גוף הסברא של רחמנא שעבדי' בע"כ אינו מובן כלל, וע"כ לדעתי ברור הדבר דהגי תרי לישנא נוסדו על החקירה דאמצעי, דל"ק סובר דאמצעי לא הוי בכלל שמירה והשמזה, ובכל שו"ש דחייב בגו"א הוא משום דכיון שמקבל שכר הוי אומדנא דמוכחת דהתחייב בגו"א והוי כמו תנאי, וא"כ אי אפשר להיות שיתחייב בגו"א, רק שיהי' לו איזה שכר, וע"כ מפרש דבשומר אבידה יש ג"כ כמו שכר, אמנם הלשון האחר סובר דאמצעים נכללו בסתם השגחה ושו"ש דחייב הוא מצד דמחוייב למלאות כפי סתם שמירה, ובשו"ח דפטור הוא מצד דהיכא דקבל מעצמו לשמור בחנם הוי כמו שהתנה מפורש שלא יתחייב בגו"א, וא"כ ממילא היכא דלא תליא בדידי' ולא מעצמו קבל עליו לשמירה זאת ורק דהתורה חייבתו לשמור מחוייב למלא חובת סתם שמירה שנכלל בה גם השמירה מגנו"א, וזמש"א כיון דרחמנא שעבדי' בע"כ ולא קבל מעצמו השמירה הלכך כשו"ש דמי עכ"ל שם, והנה שם קצרתי דבעצם ספרי כתבתי דעפי"ז יש מקום לומר דהמחלוקת בשוכר אם כשו"ש דמי או כשו"ח דמי הוא ג"כ בזה, דמאן דסובר כשו"ש דמי הוא משום דסובר דסתם שמירה היא שמירה כללית ותכליתית, ובשו"ח מצד שאין לו שום טובה ע"כ הוי כמו שהתנה בפירוש שלא יתחייב רק בשמירה חלקית, א"כ ממילא בשוכר דיש גם לו תועלת מזה וליכא אומדנא דמוכחת, נתחייב בסתם שמירה דהיא שמירה כללית ותכליתית, והסובר דשוכר כשו"ח י"ל דהוא משום דסובר דסתם שמירה היא שמירה חלקית ואמצעית, ובשו"ש יש אומדנא דמוכחת והוי כמו תנאי מפורש דאחרי שמשלם לו כסף ביחוד עבור שמירתו וודאי דמתחייב לשמור בשמירה תכליתית, ואולם בשוכר ליכא אומדנא דמוכחת, דהא יש לומר דנתחייב רק בסתם שמירה דהיא שמירה אמצעית וחלקית

ועפי"ז יש לבאר הסוגיא בב"מ (דף פ' ע"ב) דמתחלה באו להשוות אומן לשוכר עד שהקשו בפשיטות דהמתני' האומרת דאומנים הוו כש"ש לא מיתוקמית כמאן דסובר שוכר כשו"ח דמי, ויש מאד להתבונן ביחס ההשתוות במה ראו להשוותם, ואולם לדברינו מיושב מאד הענין הזה, דאחרי די"ל דמחלקותייהו בשוכר תליא בסתם שמירה, ממילא י"ל דגם אומן אם הוי כשו"ח או כשו"ש יתלה ג"כ בזה, דשמירת אומן הוי כמו סתם שמירה דליכא אומדנא והוכחה לא לכאן ולא לכאן, וע"כ הקשו בפשיטות עד שמראים אח"כ די"ל דאפי' אם נימא דשוכר כשו"ח דמי, משום דסתם שמירה הוי שמירה חלקית, אולם באומן י"ל דמכ"מ הוי כשו"ש, דאומן הוי כמו שנוטל גם שכר ביחוד לשמור, וע"כ באומן יש אומדנא דמוכחת דהתחייב בשמירה כללית ותכליתית וכמש"א אפ"ת ר"מ בההיא הנאה דתפיס ליה אאגרי' ולא בעי למיעל ולמיפק אזוזי הוי עליו שו"ש, וכל זה הוא בעת שרצו להפריד בין הדבקים ולהראות דאפי' למאן דסובר דשוכר כשו"ח דמי בכ"ז באומן הוי שו"ש, וא"כ באופן זה אין לומר עוד דסתם שמירה אשר השומר אינו מקבל זאת לשמור בחנם אז יש לו לשמור שמירה כללית ותכליתית, דא"כ גם שוכר היה צריך להיות כשו"ש, וע"כ אם נימא דבכ"ז אומן כשו"ש בהכרח לחפש טעם דבאומן יש כמו שכר מיוחד בעד השמירה וכבכל שו"ש, אבל לפי האמת י"ל דיסוד המחלוקת דשוכר אם כשו"ח דמי או כשו"ש הוא בסתם שמירה. והנה באמת יש בזה מחלוקה קדומה אם גם לסוף אמרינן לחלק בין שוכר לאומן, ועי' מח"א (סוף הל' שומרים) שהביא בשם השאילתות והנ"י והרמב"ן והמרדכי דגם לפי האמת אמרינן דבאומן הוי שו"ש רק משום דתפיס אאגרי' והגם דשוכר כשו"ש דמי מכ"מ י"ל דלא דמו זל"ז דשוכר שאני שמשתמש בגוף הפרה ולהנאתו היא אצלו שצריך שיהא הפרה ברשותו כדי להשתמש בה משא"כ באומן שאינו משתמש בגוף החפץ וג"כ לא חשיב שלהנאתו עומד אצלו דאין זה מטי ליה הנאה כשעומד ברשותו יותר משאם היה עומד ברשות הבעלים והיה עושה מלאכתו אצלם, והא דמדמי ליה תלמודא אומן לשוכר היינו במכ"ש דאי אומן חייב מטעם שמשתכר בה א"כ