ומצור דבש צו

רצה לסמוך על סברת ר"ש והרמ"ה והרא"ש להתיר כשהכלי נקיב בשוליו נקב כ"ש. היה לו להביא דבריהם. וללמוד מהם להתירו. הגם שהרא"ש כתב שאין לעשות כזה לכתחילה. הא עכ"פ מדינא מותר וכן הוא דעת מר"ן ז"ל לדינא מה"ת ובנדון מהריט"ץ הא הו"ל דיעבד שהמקוה כבר נעשה באופן זה מקדמת דנא. ומ"ל להגאון מהריט"ץ לדין המרדכי. ולדקדק בי דיוקים וכו' הא דין המרדכי הוא נדון אחר לגמרי. כמ"ש המעיין. ומן התימא שבכל פסקו של הרב ז"ל אין כאן דבר חדש נוסף על סברת הר"ש ולא דברי הטור והרא"ש והרמ"ה שכולהו כתבו דבנקב כ"ש בשילי הכלי אינו פוסל כלל ועיין בתשו' הרא"ש בכלליו כלל למ"ד בסופו שהארי בדין זה בכחא דהתירא. והוא פלא בעיני על הגאון מהריט"ץ ז"ל

ומעתה הבא נבוא לישב תמיהותיו של מהריט"ץ ז"ל על מר"ן בנדון זה. שכתב וז"ל ומהתימא על הרב מהרי"ק ז"ל שכתב דסו"ד אין דברי התוספתא אמורים אלא לענין מין המים אבל מה שהחמירו חכמים בעירוב מקואות וכו' להצריך לטבילת הגוף כשפ"ה אינו ענין שיהיה הדין כן לטבילת ידים. ודברים הללי איני מכיר חדא דמי ימר דלא מיתנייא אלא לענין מין המים הרי הריב"ש סי' רצ"ד באותה תשובה שנסתייע ממנה תמצא מפורש שמביא ראיה מברייתא זו לענין הכשר המקוה בארבעים סאה. זאת ועוד היכי כתב אבל מה שהחמירו חכמים בעירוב מקואות או להוציא המים מדי שאובים וכו' משמע שסובר שגם חולק עליו על מה שהוציא המים מדי שאובים ע"י הנקב שבכלי אעפ"י שהוא קטן ואינו כשפופרת הנאד משמע שהוא חולק עליו גם בזה וסובר שאינו נטהר הכלי לצאת מדי מים שאובים אלא כשניקב כשפופרת הנאד ומשמע דבכל מקום אפי' למטה. וזה תימה שהרי גדולי המורים שהביא לא דיברו בזה כלל. לא רש"י ולא בעלי התוס' וכו' וא"כ מאן דכר שמיה דנקב כשפופרת בעי' אפילו למטה להוציא מדי שאובין הרי לא מצינו שום פוסק שאמר כן ואדרבא כולהו ס"ל דלמטה בכל שהוא סגי. ומי אמר לו להרב מהר"י קארו ז"ל דההיא דרוקח אינו שניקב למטה דבכל שהוא סגי. עכד"ק

ואחרי נשיקת עפרות זהב לו אמינא כי לענ"ד הקטנה אינני רואה ריח קושיא על דברי מורינו ורבינו מר"ן ז"ל. א) במה שהקשה עליו דמי ימר דלא מיתנייא אלא לענין מין המים. בי אדוני. הלא מר"ן הכריח הדבר דהתוספתא דכיילא לן דכל מקום שאדם טובל בהם. ידים וכלים טובלים בהם אין זה כלל קבוע לכל מילי ורק לענין מין המים נאמר כלל זה. והכריח הדבר מהך דטבילה במעין דלאדם אפי' במעין בעינן ארבעים סאה. ולטבילת כלים סגי בכל שהוא ולא אשכחן מי שהקשה על זה מהך תוספתא. ומוכרח דלאו לכל מילי מיתני הך כלל דהתוספתא. וא"כ הגאון מהריט"ץ ז"ל הבא על מר"ן ז"ל בטענת מי ימר. הו"ל לדחות תחילה הכרחו של מר"ן אבל זאת חזות קשה שמר"ן מכריח הדבר בראיה חותכת והרב ז"ל יטעון נגדו מי ימר. אתמהה. (ב) מה שהביא מהריב"ש שהביא אותה תוספתא לדין הכשר המקוה. את אדוני הסליחה רבה ויקרא כי אטו מחלוקת במציאות. והרי הריב"ש ז"ל לפנינו. ואין באותה תשובה שום דין הכשר מקוה אי בעי כשפופרת הנאד או בכ"ש ולא לדיני הכשר המקוואות ועירובין כלל רק נדון תשו' הריב"ש בסי' רצ"ד הוא מבאר לשואלו דבר בענין טבילת הכלים דמדאורייתא ברביעית סגי דכי כתיב ארבעים סאה באדם הוא דכתיבי אבל רבנן בטלוה ואוקמוה דטבילת כלים נמי בעינן מ' סאה. (כדאמרינן בנזיר פרק ג' מינין דל"ח ע"א) ומביא הריב"ש ראיה מהתוספתא דאמרינן כל מקום שאדם טובל בהם ידים וכלים טובלים בהם יעו"ש. [ואולם לגבי מעין האדם בארבעים סאה והכלים בכל שהוא ובהך דמעין חלוקים אדם מכלים וכמ"ש התוס' שם והם דברי מר"ן שכתב] ולא ידעתי מה ראיה יש לפרש התוספתא הפך ממה שפירש בה מר"ן. הלא לכולהו פירוש דברי התוספתא דמים השאובים הפסילים לאדם פסילים גם לכלים. אכן דין עירובי המקוואות שדינם בשפופרת הנאד כדי להוציאם מדיני שאובים שאין חומרא זו רק בטבילת הגוף ולא בטבילת הידים. שכתב מר"ן. לא נמצא ההפך מזה בדברי הריב"ש ז"ל כלל באותה תשובה. שאין הגאון מהריט"ץ ז"ל והרי הספר לפנינו לך נא ראה

ובמה שתפס עליו עוד שכתב ועוד היכי כתב וכו' וזה תימא שגדולי המורים לא דיברו בזה וכו' ומאן דכר שמיה וכו' אחרי הקידה על אפים מול כסא תורתו. אמינא כי לא ידעתי כיצד הגאון מהריט"ץ היה מפרש את דברי מר"ן הב"י עד שהפיל עליו כל התמיהות האלה. ודברי מר"ן לענ"ד הם ברורים. דכוונתו לומר דכלפי מה שרצה להכריח הרב ר' אליעזר מוורדינייא מכח קושית סוגיין דחולין דאריתא דדלאי דמטבילין בה הידים אי בזיע דוולא. דמשמע ידים דוקא ולא אדם. ומדברי התוספתא משמע דאדם וידים שוין הם דהא תנן כל מקום שאדם טובל בהם ידים וכלים טובלים בהם. ומכח קושיא זו רצה לומר דגם באריתא טובל בהם האדם כיון שהדלי נקיב אפי' אין בו שיעור מקוה כיון שמחוברין למי הנהר. וע"ז כתב מר"ן ז"ל שבעיקר הדין גדולי הפוסקים חולקים וסברי מרנן דאין חיבור ניצוק למקוה. ואי משום פירכא דברייתא דחולין עם התוספתא. ע"ז כתב מר"ן דאין כלל האמור בתוספתא דכל מקים שאדם טובל בהם ידים טובלים. משוה את כל דיני המקוה וחומרותיו האמורים בו לענין טבילת כל הגוף. עם דין דטבילת ידים. ורק לענין מין המים בלבד. ור"ל שבמעין המים לבד שוים הם דהיינו דמי תמציות הפסולים לאדם פסולים גם לכלים ולידים. וכן השאובים גמורים הפסולים לאדם פסולים גם לידים. אכן בענין חומרת דעירובי מקואות דהצריכו בה חכמים נקב כשפופרת הנאד או להוציא המים מדי שאובים כגון שטובל בכלי שדינו כשפופרת הנאד בזה אין הדבר שיהיה כן גם בידים. וכפי"ז אין ללמוד מהתוספתא כלל קבוע להשוות אדם וידים. וא"כ אפי' שאין חומרא נוהגת בידים נוהגת בטבילת הגוף ולעירוב מקוואות טבילת הגוף בעינן כשפ"ה אלו דברי מר"ן הב"י ופירושם הפשוט גם לתלמידים מתחילי העיון כמוני

וא"כ נוראות נפלאתי על הגאון מהריט"ץ ז"ל דאנא מצא בדברי מר"ן שהוא חולק על המרדכי גם בהכשר כלי נקוב כ"ש ואפי' בשוליו להביא בו מים למקוה. עד שתפס עליו שדבר זה לא נמצא בשום פוסק. ואעיקרא דדינא אי הכי הוה משתמע ליה פירוש דברי מר"ן אתמהא טובא. דעד שתפס עליו שמגדולי הפוסקים שהביא לא נזכר דין זה. תיקשי ליה שהוא גופיה הביא דברי רבינו הטור שפסק שכלי נקיב בשיליו נקב כ"ש אינו פוסל את המקוה. והוא ז"ל הביא ביתה יוסף דברי הרא"ש. והר"ש. כאשר תמצא כ"ז באריכות לעיל בדין הגיגית שקבעה וכו'. ואיך יתכן שמרן יחלוק על ר"ש והרא"ש והרמ"ה ורבינו הטור. ובפרט מן הפרט שמר"ן גופיה פסק כן להלכה ולמעשה בשלחנו הטהור סעיף מ' להכשיר מדינא וזה פלא. והדבר ברור שמה שחלק מר"ן על ס' רבינו אליעזר שהביא המרדכי אינו אלא