ומצור דבש צג

אדם ובין ע"י בהמה לא שרי אלא בהמשכה. ומדברי הראב"ד נשמע לסברת ר"ש בהיתר ההמשכה

(ג) היא סברת הרא"ש ורבינו הטור. והיא מילתא מציעתא. דזילוף ע"י אדם לא שרי כלל. ורק אם המשיך שלשה לוגין הוא דשרי ולא כל המקוה. וברגלי הבהמה שרו אפי' אם עשו מקוה בתחילה. והיא דעת מר"ן ז"ל דהתיר זילוף ע"י רגלי הבהמה. ואסר ע"י האדם. ואולם לכולהו סברי מותר עשית כל המקוה כולו בתחילה ע"פ אופני ההיתר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והדברים ברורים לע"ד

שוב ראיתי שהרמ"א ז"ל הגיה ע"ד מר"ן ז"ל בדין היתר הזילוף ע"י רגלי הבהמה אכן הגהה זו לא נרשמה במקומה הכא בסעיף ט"ל דעסקינן בדין הזילוף. ונרשמה לעיל בסעיף ט"ו שכתב שם רמ"א ז"ל וז"ל וי"א שדין רגלי הבהמה כדין רגלי האדם ובשניהם אינו כשר אלא בהעביר ע"ג קרקע דהוי כהמשכה. אבל לא בניתזו עכ"ל. והיא סברת רבינו שמשון ז"ל. ותמהני מהרב המצין מקורות דברי הגה זו שצין דברי הר"ש. וצירף גם דברי הרמב"ם בפ"ה מקוואות. כאלו שניהם אמרו דבר אחד והוא פלא שהרי הם חולקים מן הקצה אל הקצה. דהרמב"ם מתיר בין באדם ובין בבהמה ע"י נתיזה. והר"ש אוסר בשניהם אם לא ע"י המשכה. ובלי ספק טעות נפל בספרים. וכן ראיתי בס' יו"ד הנד"מ עם פקחי תשובה שהשמיטו הך ציון בדברי הרמב"ם ז"ל. ודו"ק

ושם ראיתי להגאון הט"ז הביא דברי מר"ן הב"י ז"ל בסברת רבינו שמשון ז"ל שכתב דלמ"ד ששאובה שהמשיכוה כולה לא שרי ליתא להך תוספתא. והביא גם דברי הראב"ד בס' בעלי הנפש שהביא מר"ן את דבריו באריכות. ותמה על מר"ן ז"ל דאמאי דחה אותה מהלכה להך תוספתא. ואמאי לא מוקים לה להלכה וכדעת הראב"ד דמשני לה דשאני הכא דמעיקרא לא הוו שאובין. יעו"ש. וחדאי נפשאי שזכיתי לדעת עליון בתמיהתי ע"ד מר"ן דהוה מצי לחלק בין המשכה להמשכה. אכן תם אני דלא יעי'ר אמאי מר"ן לא פסק ההיא סיפא דתוספתא. דאפי' עשו מקוה. וכו' דעליה קאי דברי הר"ש והראב"ד

ובר מן דין תמהני על הגאון הט"ז ז"ל דאטו הא בלבד קשיתיה על דברי מר"ן הב"י דלמה כתב דליתא להך תוספתא. ולמה לא מוקי לה כפי' הראב"ד ז"ל. הלא תיקשי ליה דעדיפא ודאלימא טובא. דאיך יתכן לדחות דברי התוס' והלא הרמב"ם פסקה להלכה ורבינו הטור והרא"ש אביו פסקוה להלכה ולמעשה. והיך נאמר סליקא להך תוס'. ואי טעם הדחיה הוא מטעמא דהוי שאובה שהמשיכוה כולה. הא הרמב"ם והרא"ש והטור כולהו מרנן סברי דשאובה כולה לא משתריא ואפי"ה פסקו להך תוספתא. והיאך יתחברו שני הדינים. אם לא שמוכרח לחלק בין המשכה להמשכה או לפרש דברי התוספתא באופן אשר יתאימו שני הדינים יחד. וא"כ הכי נמי נימא לדעת הר"ש. ואמאי לא אשכח מר"ן תרופא ומזור לקושיא זאת רק לדחותה לגמרי. ועוד תיקשי ליה דאם דברי התוס' דחויים מאין יליף מר"ן דין הזילוף דברגלי הבהמה. הלא מהתוספתא הנ"ל. ועוד קשה יותר דאחר כל השקו"ט הזאת מסיק לדברי מר"ן הב"י נמנע האיפשרות לישבן

ואולם אמינא דלענ"ד נ"ל כמש"ל בישוב דברי מר"ן ז"ל ופסקיו בטו"ט בע"ה. דמר"ן לא ס"ל היתרא מטעמא דהמשכה כלל. רק מטעמא דנתיזת מים מרגלי הבהמה לא נכנס בגדר מים שאובים כלל. אכן מטעמא דהמשכה אי איפשר להתיר אלא בדאיכא רוב כשרים במקוה. אכן לא לעשות כל המקוה כולו באופן כזה מטעמא דהמשכה. דא"כ הו"ל שאובה שהמשיכוה כולה ולא שריא. וע"כ הוכרח מר"ן ז"ל לומר דלסברת רבינו שמשון ז"ל דמפרש התירא דדין התוספתא הוא מטעם ההמשכה לבד ולא מטעם זילוף. א"כ למ"ד דשאובה שהמשיכוה כולה לא שריא. על כרחיך דליתא להך תוספתא. ואינה הלכתה. ומעתה צא ולמד מעצמך דאי איפשר ליה למר"ן לישב התוספתא כפי' הראב"ד כקושית הגאון הט"ז ז"ל דהא הראב"ד גופיה תלי ההיתר מטעם ההשכה לבד. ולדעת מר"ן זאת לא יתכן כיון דמטעמא דהמשכה אתה בא להתיר גם ע"י אדם כיון דממשיכן ע"ג קרקע. ואפי' דהוי המשכה כולה הכא שאני דלא הוו שאובין מעיקרן. ומר"ן ז"ל ס"ל דע"י תפיסת אדם אין להתיר בהמשכה כולה כדעת הרא"ש ורבינו הטור ואין חילוק בין שאובים מעיקרא או לא. דע"י תפיסת אדם משוי לה שאובין וע"כ מר"ן ז"ל מקיים דברי התוספתא מטעמא דנתיזה לבד. וההיא דהמשיך ע"ג קרקע דהכשירה התוספתא הא מוקים לה רבינו הטור בהמשכת ג' לוגין לבד. וכמ"ש לעיל. ובזה עלו כל דברי מר"ן ז"ל ברורין. וכל דבר בא על מקומו בשלום בשובה ונחת. ואזדו להו כל תמיהות הגאון ט"ז ז"ל מעל מר"ן הב"י. שכבר נתיישבו בעהי"ת דו"ק ותשכח

נחזור לענינינו בנדון המכונה. השאובת מים ע"י כח הקיטור. הנה נראה לענ"ד דלא גרע מדין הבהמה דשריא מכח דהוי כח כחו של אדם ושריא. ומכ"ש הכא בנדו"ד שמעת אשר הגלגל יתחמם מכח האש פסק לגמרי כחו של אדם כמש"ל שהרי המכונה עושה אח"כ פעולתה כל היום היא לבדה. ע"י כח חימום הגלגל כידוע ומאין יש תפיסת יד אדם. ואפי' אם נחשוב הנהגת המכונה מעיקרא הויא ע"י אדם. הרי כבר פסק מר"ן ז"ל דאפי' האדם רוכב ע"ג בהמה. שרי. וא"כ אפי' אם האדם מסייע למכונה כל היום בפעולתה הא הו"ל כרוכב ע"ג בהמה דשרי. ול"מ לסברת הרמב"ם דס"ל דע"י זילוף דאדם נמי כשר ולא מיפסל אלא בנשא ונתן ביד תוך המקוה. הא ודאי כשר שהרי אין כאן מיד אדם למקוה. וכן ל"מ לדעת הראב"ד ז"ל דמתיר בין באדם ובין בבהמה בהמשכה מטעמא דמעיקרא לא הוה שאובין. א"כ בנדו"ד כשר בשופי דהא איכא המשכה ע"ג קרקע בסילונות שאינם עשויין לקבלה כמש"ל בספק הראשון. וכן הכא נמי לא הוו שאובין מעיקרן שהרי מן הנהר נילוס באים מאליהן עד רגלי הבהמה הזאת שהיא המכונה. ומעולם לא הוו שאובין. אלא אפי' לדעת מר"ן דס"ל כדעת הרא"ש והטור ז"ל דע"י אדם כלל לא וברגלי הבהמה מותר מטעם דריסה ונתיזה. הכי נמי כח לחיצת המכונה היא כעין דריסה ונתיזה במים כי מכח הלחיצה המים הולכים למרחוק וזהו ענין הנתיזה והדריסה ממש. הנה כי כן גם נדון המכונה הזאת הו"ל כמים הבאים ברגלי הבהמה דשרי. ואפי' אם האדם מנהיג את המכונה הא הו"ל כאדם רוכב על גבי בהמה דשריא. ומכ"ש דההיא דרכיבה גרע מהא. דהתם בעת זילוף המים ברגלי הבהמה האדם רוכב עליה ומנהיגה וכחו מקריא. אבל הכא בעת זילוף המים דהיינו הלחיצה של המים כבר נסתלק כחו של אדם. והוא עומד מרחוק והיא עושה פעולתה לבד. ודאי דעדיף ועדיף. כנ"ל: