ומצור דבש צב

כי תירוץ זה דחיק. ורחיק. ואזיל למרחיק. חדא דהלא הרמב"ם והרא"ש ורבינו הטור הלא כולהו ס"ל דשאובה שהמשיכוה כולה לא מהנייא. ועכ"ז פסקו הך סיפא דתוספתא לדינא ובמה ניישב דבריהם דסתרי אהדדי כפי ישוב ההוא. (ב) דאטו מי עדיפא נתיזה מהמשכה. הלא הרמב"ם והרא"ש והטור התירו זילוף ברגלי הבהמה דהיינו שניתזו המים ומכח נתיזתן פעם אחר פעם נתקבצו המים ונעשו מקוה ובכ"ז שרו כפי דברי התוספתא. ובהמשכה שעכ"פ יש בה אופני ההיתר בהיות במקוה רוב מים כשרים. נאמר שהתירו נתיזה ואסרו המשכה זה דבר תימא. (ג) הלא הראב"ד ז"ל בס' בעלי הנפש הביא דבריו מר"ן בב"י הביא גם הוא דברי התוספתא דאפי' מקוה בתחילה כשר וס"ל דאינו כשר אלא ע"י המשכה וכסברת רבינו שמשון. והוא ז"ל נרגש מההיא דשאובה שהמשיכוה כולה והוא ז"ל מפרק לה בנועם שיח פה קדשו והכי אמר מר וז"ל מסתברא דהך מתניתא דלגיון העובר דקתני ולא עוד אלא אפי' מקוה לכתחילה כשר. ארישא קאי דקתני הוליכן עם הקרקע כשר. והא אתא לאשמועינן דאע"ג דשאובה שהמשיכוה כולה אין טובלין בה. הכא כיון דלא היו שאובים מעיקרן שהרי ברגליהם ובידיהם הביאום מן הנהר דרך עברתן עושים מהם מקוה בתחילה עכ"ל

הנך רואה דהראב"ד ז"ל עם שהוא סובר ג"כ דהמשיכוה כולה לא שריא. עכ"ז ס"ל דבנדון הזה כשר אפי' ע"י המשכה כולה. כיון דמעיקרא לא הוו שאובין. ובהכי מישב שפיר הני תרי הלכתא דלא ליסתרו אהדדי. והוא הדבר אשר אמרנו דמר"ן ז"ל הוה מצי ליישב שפיר ההיא דהמשיכוה כולה עם נדון התוספתא. ולהזכירה בשלחנו הטהור להלכה. ולא להשמיטה מכל וכל. מלבד דהדבר מוכרח למר"ן לחלק בהכי לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק זילוף ע"י אדם וע"י בהמה שרי. וכתב עליו הוא ז"ל בכ"מ דדעת הרמב"ם בפשט התוספתא הוא לומר. או או קתני. ר"ל או הוליכן עם הקרקע. או בניתזו. יעו"ש והשתא ההיא דהוליכן עם הקרקע פירושא הוי המשיכוה כולה וקתני דכשר. ומה נענה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהמשיכוה כולה לא שרייא. והיאך יתחברו שני הדינים הללו. וא"כ מוכרח לחלק בין המשכה להמשכה. וכן נתחיב לחלק לדעת הטור והרא"ש דסברי מרנן דהמשיכוה כולה לא שריא. ופסקו לההיא תוספתא. וא"כ בהדין תירוצא דנתרץ דבריהם ירווח גם לן הגם דלא שוו בשיעוריהן דלס' הראב"ד דמתיר בהמשכה מטעמא דשאינן שאובים. לדידיה אין חילוק בין זילוף ע"י אדם ובין ע"י בהמה. דכולהו שרו. ומר"ן ז"ל לא כן יסבור דע"י אדם כלל לא. וכדעת רבינו הטור ז"ל. הא מיהא ברגלי הבהמה בהמשכה ליכא מאן דפליג לומר דלא שרי. והיא צד החומרא האחרונה. וא"כ עדיין הקושי במקומו דהו"ל למר"ן להתיר עשית כל המקוה בהמשכה מיהא כדעת הר"ש והראב"ד ולחלק בין המשכה להמשכה כמו שחלק הראב"ד דכיון שמעיקרן לא היו שאובין משו"ה כשר

כי על כן נלע"ד לומר ליישב דברי מר"ן ז"ל כאשר זאת חובתינו. דאין זה הכרע מדהשמיטה לא ס"ל כוותה. שהרי אין דין התוספתא שנוי במחלוקת עד שנאמר שמר"ן הכריע כצד האחד. שהרי כל גדולי הפוסקים אשר לאורם נלך כתבו הך דין דתוס' ופסקו כוותה. והדבר מוכרע מעצמו דמר"ן ז"ל ס"ל כדברי התוספתא שהרי דין דזילוף ע"י רגלי הבהמה שורשו ומקורו הוא מהתוספתא. והא מר"ן פסיק התר דזילוף ע"י רגלי הבהמה. וכיצד יצוייר בשכל לומר דמר"ן ס"ל כהתוס' כחדא ופליג עלה ודחאה מהלכה באחריתי. ובפרט שכל גדולי ההוראה אשר ביתה יוסף נשען עליהם בהוראה פסקוה להך תוספתא. ואע"ג דלא ביאר מר"ן בהלכותיו בשלחנו הטהור הך סיפא דאפי' עשו מקוה בתחילה וכו' אין זה הכרע דלא ס"ל הכי. דבכמה דוכתי בשלחנו הטהור יקרה כזאת. וכ"כ הרב יד אהרן באו"ח סי' ש"ב בהגהב"י ורמזה הרב יד מלאכי ז"ל בכללי הש"ע. דזמנין טובא דמר"ן בב"י דמביא כמה סברות כמה גדולים ובש"ע לא הזכירם ואע"פ דהלכה כן. יעו"ש. ובמכ"ש הכא בנדו"ד דמר"ן ז"ל דכבר הביא מתוספתא דין הזילוף ברגלי הבהמה דשרי

וכפי"ז נוכל להתהלך ברחבה ולבאר סברת מר"ן ז"ל. דאיהו ז"ל ס"ל כדעת הרא"ש והטור דדוקא זילוף ע"י בהמה לחוד הוא דשרי. וזילוף ע"י אדם כלל לא וזילוף דרגלי הבהמה היינו בניתזו המים ברגליה. וס"ל למר"ן דטעמא דשריותא דזילוף ברגלי הבהמה לאו מטעמא דהמשכה קא אתינן עלה אלא דקים להו לרבנן דבנתיזת מים ברגלי הבהמה לא נכנסו בסוג וגדר מים שאובים. דשאובים לא הוו אלא בנשאבו ע"י אדם בר דעת ובכלי. אכן ברגלי הבהמה לא נכנסו בסוג שאובים כלל. וכיון דשאובים לא מיקרו דודאי דעשית כל המקוה באופן הזילוף נמי שרי דמאי שנה דקאמרת דלא פסלי מלישנא שנאמר כשר. ובהכי מתיישב שפיר לדידיה כל דברי התוספתא מרישא לסיפא. דזילוף ע"י בהמה שרי מטעמא דנתיזה שאין זה שאיבה. וע"י אדם לא מיתכשר דכיון דאיכא תפיסת יד אדם לא מיתכשר. ולהתיר ע"י אדם בהמשכה לא שרי דבעינן רוב מים כשרים במקוה תחילה דאל"כ הו"ל שאובה שהמשיכוה כולה דלא שרייא. כי ע"כ דל מהכא דין המשכה ולא תזכר ולא תפקד רק דין נתיזה הוא דין אחר דלא נכנס בגדר השאיבה. דאי קרית ליה שאיבה אין אופן להתירו ע"י המשכה דהו"ל שאובה כולה. ואין הפרש לדעת מר"ן ז"ל בין אם מעיקרם הוו שאובים או לא. כיון דאיכא בהו תפיסת יד אדם. ע"כ זילוף דאדם לא מהני. ולרגלי בהמה הא פתח ההיתר פתוח מטעמא דנתיזה לחוד אפי' בלא המשכה. ואי קשיא לך דהא תנינן ברישא דהך תוספתא גופא אם הוליכן ע"ג קרקע כשר דמשמע דהיינו המשכה. הא לא קשיא דרבינו הטור ז"ל אוקמא להך תוספתא כלפי מ"ש רבי יוסי פוסל אם זילף לוגין בידיו וברגליו. קתני עלה ואם הוליכם ע"ג קרקע כשר ר"ל על השלשה לוגין לבדם. ור"ל כיון דהוי המשכה פורתא דשלשה לוגין לית לן בה. דכיון דהעבירם ע"ג קרקע. וכן פסקה רבינו הטור ומצאת כי תדרשנו. אבל בהמשכה טובא לא שרינן כי אם ברביה והמשכה. וכן הוא מפורש בהרא"ש בפסקיו. ומר"ן ז"ל כלל כל זאת בהיתר הזילוף ע"י רגלי הבהמה מטעמא דנתיזה. ועוד הוסיף נופך בכחא דהתירא. דאותה בהמה שמותר זילוף דידה. אפי' אדם רוכב עליה שרי דלא הוי כמזלף הוא ברגליו. ומינה נילף דעשית כל המקוה באופן זה כשר. מטעמא דניתז וכאמור. ובהכי עלו דברי מר"ן ז"ל ברורים משופים ומנוקים מכל צדי צדדיהם ונחו שקטו כל הנך תמהי וחלקי הסתירה. ודו"ק

ונמצינו למדים מכל האמור דשלש סברות בדבר. (א) היא סברת הרמב"ם ז"ל דתפס התוספתא כפשטה ולא שני ליה בין זילוף דע"י אדם ובין ע"י בהמה שרו. ואין לסברתו פיסול רק אם נתן האדם מידו למקוה דוקא. אכן כל שע"י זילוף שרי. וכן אם המשיכן ע"ג קרקע שרי. ומוכרחים לחלק בין המשכה להמשכה כחילוק הראב"ד ז"ל

(ב) היא סברת הראב"ד והר"ש דלדידהו בין ע"י