ומצור דבש צא

בד"א כשנזדלפו ברגליו אבל אם היה רוכב ע"ג בהמה ונזדלפו המים ברגלי הבהמה לא פסלוהו. אע"פ שע"י בהמה שהוא רוכב עליה נזדלפו אין זה כמזלף ברגליו. עכ"ל. והם מדברי הרשב"א בת"ה שהבי"ד מר"ן הב"י יעו"ש. וטעמא דהתירא היינו משום שאין האדם הוא הדולה והמזלף רק הבהמה שתחתיו היא המזלפת ואע"פ שהאדם הרוכב עליה הוא המנהיגה עכ"ז אין זה רק כח כחו ושרי וז"פ

ואין לומר דהך שריותא היא בדיעבד אכן לא לעשות מקוה בתחילה כולו ע"י זילוף דבהמה. דומיא דכלי שהוא נקוב בשוליו נקב כל שהוא שאעפ"י שמדינא אינו כלי לפסול את המקוה אכן אין לעשות מקוה לכתחילה באופן זה וכמש"ל בספק הראשון בסעיף הראשון הא' והם דברי הרא"ש ופסקם מר"ן בסעיף מ'. יעו"ש והכא נמי נימא דנהי דכשר אכן לא לעשות מקוה לכתחילה באופן זה. הא ליתא דבהדיא פסק רבינו הטור וז"ל ואפי' נתקבצו כל ארבעים סאה בכה"ג ע"י רגלי בהמה כשר יעו"ש והם הן דברי התוספתא דשנינו בה ולא עוד אלא אפי' עשו מקוה בתחילה כשר יעו"ש. הרי דהך שריותא אינו בלבד שלא לפסול את המקוה ע"י זילוף שלשה לוגין אם נפלו למקוה ע"י זילוף רגלי הבהמה. אלא אפי' אם נעשה כל המקוה כולו באופן זה כשר. כמ"ש. וכן מבואר הדבר בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות מקואות ה"ח וז"ל גייס העובר ממקום למקום. וכן בהמה העוברת ממקום למקום וזילפו בידיהן וברגליהן שלשה לוגין למקוה ה"ז כשר ולא עוד אלא אפי' עשו מקוה בתחילה ה"ז כשר. עכ"ל. ודעת הרמב"ם ז"ל להתיר אפי' באדם ואין חילוק בין אדם לבהמה בניתזו המים למקוה או עשו מקוה כולו ע"י נתיזה דבכולהו שרו וסובר רבינו דהך דאמרינן בתוס' דר' יוסף פוסל באדם אם זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין. לא מיירי בניתזו אלא שנטל האדם מים בידיו ונתנם לתוך המקוה וכמ"ש שם מר"ן הכ"מ יעו"ש. אכן דעת רבינו הטור ז"ל דלא שרינן אלא בניתזו מרגלי הבהמה בלבד. אבל ע"י אדם לא שרינן אלא אם המשיכם ע"ג קרקע

הא מיהא לכולהו ס"ל דע"י בהמה שרי. ומר"ן בש"ע הוסיף לבאר שאפי' שהאדם רוכב ע"ג בהמה הזאת עכ"ז אדם ובהמה תושיע כחא דהתירא כיון שאין זה כח האדם רק כח כחו. וכדכתיבנא

והכא נמי בנדו"ד נראה דעדיף טפי. שהרי אין האדם עושה כלום בשאיפת המים כלל. שהרי כל כחו של אדם בזה הוא רק לחמם את המכונה באש. וע"י כח הקיטור תגלגל המכונה את אופניה ותעשה פעולת לחיצתה. ומעת שנתחממה המכונה הרי פסק כחו של אדם לגמרי והמכונה מאליה הולכת וסובבת. וא"כ גם אם נחשוב את המכונה כבהמה זו הרי אין כאן תפיסת יד אדם ושריא כמ"ש מר"ן. ומכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דמתיר אפי' באדם עצמו. רק שלא יתן הוא מידו למקוה. וכן היא דעת הראב"ד בס' בעלי הנפש הבי"ד מר"ן הב"י דשרי טפי אפי' אם באו מיד אדם למקוה עד מחצה כל שלא נתקבל בכלי יעו"ש. דלדידהו פשיטה ופשיטה דשרי שהרי מיד אדם למקוה רחוקה היא מאד. כמש"ל

אלא דק"ל דאחר דרבינו הטור והרא"ש והרמב"ם ז"ל כולהו פסקו לדינא הך דתוספתא שאפי' אם עשו מקוה בתחילה כשר. כמש"ל אמאי מר"ן ז"ל בשלחנו הטהור השמיט הך דינא שאפי' אם המקוה כולו נעשה באופן זה כשר. דהך התירא בא מפורש מדברי התוספתא ואחרי שכולהו עמודי ההוראה פסקו כן מאיזה טעם השמיטה. וגם קשה אמאי בדין זה לא העתיק לא לשון רבינו הטור ולא לשון הרמב"ם ז"ל כדרכו תמיד. וכאן בחר להעתיק תשובת דברי הרשב"א ז"ל. שגם הרשב"א ז"ל ממקור התוספתא שאב. שכולהו הביאו הך דאפי' בתחילה כשר. ואם היה מעתיק לשונם היה מביא גם ההיא דהתיר מקוה בתחילה

הן אמת דאי משום הא לא אירייא ואדרבא כוונת מר"ן ז"ל להורות לנו כחא דהיתרא דעדיף טפי בהך דזילוף ע"י רגלי הבהמה. שאפי' שהאדם רוכב על הבהמה ומנהיגה ועי"ז מזלפת ברגליה כשר. וחידוש זה לא בא מפורש רק בדברי הרשב"א ז"ל עם שהוא מן הסוברים דע"י אדם לא שרי זילוף כלל כי אם ע"י המשכה. עכ"ז בבהמה ואדם רוכב עליה. אין כאן חשש דכח אדם. ודין זה מפורש יוצא רק בדברי הרשב"א ז"ל אכן כולהו מרנן הרא"ש ורבינו הטור והרמב"ם לא בא הדבר מפורש הך דרכיבה כלל. רק היתרא דבהמה שניתזו ע"י רגליה. וע"י כן הביא סברת הרשב"א ללמדנו היתרא דאדם ובהמה יחד. והגם דלדעת הרמב"ם ז"ל הא איכא היתרא טפי ודעדיף מינה שאפי' זילוף ע"י רגליו וידיו של אדם ממש מתיר ולא אסר רק אם יתן בידיו אל המקוה וכמ"ש. מ"מ נראה דדעתו של מר"ן נוטה לסברת הרא"ש והטור ז"ל דע"י זילוף אדם אין כאן היתר ולא שרינן אלא בבהמה דוקא. ודלא כסברת הרמב"ם ז"ל. והן הן דבריו בסעיף ט"ל שפסק דזילוף ע"י יד ורגל דאדם פוסל. וכיון דמר"ן נייד מסברת הרמב"ם. ואין לפניו רק סברת הרא"ש ורבינו הטור האיסרים זילוף ע"י אדם. ואין ההיתר רק ברגלי הבהמה. כי ע"כ הכריעה דעתו של מר"ן ז"ל להעתיק סברת הרשב"א ז"ל לאלומי כח ההיתר דברגלי בהמה שאפי' האדם הוא המנהיגה שרי דאין זה כחו רק כח כחו ושרי. ולכאורה הוא ישוב נכון בדעת מר"ן ז"ל

האמנם זה דבר השמטה דלא הזכיר מר"ן ז"ל דאפי' עשו מקוה כולו בתחילה כך שרי הוא חזות קשה. מאחר דהטור והרא"ש נמי הזכירוהו ונ"מ לדינא. ולא ידענו טעם הדבר

ועלה על דעתי לומר דאפשר דטעמו של מר"ן שהשמיט דין זה עם שהוא דברי התוספתא. דהוא ז"ל לטעמיה אזיל. שכתב בכסף משנה בביאורו על דין הנ"ל שכתב רבינו. גייס העובר ממקום למקום וכו' ולא עוד אלא אפי' אם עשו מקוה בתחילה כשר. מר"ן ז"ל הורה מקור הדין מדברי התוספתא. והביא גם פירוש הרא"ש שאם נעשה מקוה ברגלי הבהמות כשר. אבל זילוף ע"י אדם פוסל. וסוף הביא סברת רבינו שמשון ז"ל בפ"ב דמקואות משנה ט' שכתב דבין ע"י אדם ובין ע"י בהמה לא שרי אלא בהמשכה ע"ג קרקע דוקא אבל בניתז המים דהיינו זילוף לא שרי. וכתב מר"ן ז"ל שם וז"ל. ולפי"ז הא דתניא ולא עוד אלא אפי' עשו מקוה בתחלה כשר אתייא כמ"ד דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה. אבל למ"ד דלא מכשיר אלא כשהמשיכו רובא ליתא להך תוספתא יעו"ש. וכפי"ז סובר מר"ן דעשית מקוה כולה בתחילה הוי ע"י המשכה והוי כמ"ד השאובה שהמשיכוה כולה כשרה. ומר"ן ז"ל דכבר גילה דעתו. בסעיף מ"ד דשאובה אינה ניתרת בהמשכה אלא אם יש רוב מן הכשר. וכאשר הרחיב הדיבור בבית יוסף דדעתו כדעת רוב הפוסקים האוסרים שאובה שהמשיכוה כולה. ע"כ השמיטה ודעתו דנהי דאינו פוסל בג' לוגין אכן מקוה כולו באופן זה לא. וזה דבר השמט'ה

ואולם מכיר אני את מקומי ונחתומה מעיד עליה