ומצור דבש פד

חוזרים לצאת ממנה מאליהן ואפי' אם הם מי מעיין, הוו המים שאובים ופסולים לעשות מהם מקוה. שכן פסק מרן בש"ע יו"ד סי' כ"א סעיף ה' וז"ל. מעיין שמקלח תוך כלי פסול לטבול בין במים שבתוך הכלי בין לאחר שיצאו מהכלי. ואם המעיין מקלח על שפת הכלי ולתוכו. תוך הכלי אסור לטבול וחוצה לו מותר אפי' אם המים שבתוכו מרובים ע"כ. וא"כ הכא בנ"ד שכל המים נכנסים לתוך המכונה וממנה יוצאים מה יושיעינו זה דאין המים נפסקים והם מי מעין. הא הו"ל דין מעין המקלח תוך כלי דפסול לטבול אפילו במים היוצאים ממנו כמ"ש

ואולם כל חכם יבין כי אין הנדון דומה לראיה כלל. וכחא דהתירא דמכונה זו פתוח לרווחה לפני כלא מרנן יושבי על מדין לדין ולהורות. מצד חמשה סעיפים כולם נכוחות וישרות. אשר אבארם בעהי"ת אחת לאחת: סעיף א'

הנה הדבר ידוע שאין כלי הפוסל בדיני המקוה לטבול בו או לפסול את המקוה ע"י הגרת מימיו לתוך המקוה. אלא בשני אופנים. האחד שיהיה כלי העשוי לקבלה. שנית שיהיה הכלי שלם הראוי לקבלה. אכן כל שניקב נקב המטהרו כשר גם למקוה. והא לך שורשן של דברים שהנה בדין כלי העשוי לקבלה, כן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' מקוואות ה"ב וז"ל כל כלי שלא נעשה לקבלה אע"פ שהוא מקבל אינו פוסל את המקוה. כגון הסילונות שהמים נמשכים מהם אע"פ שהם רחבים באמצע ומקבלים אין פוסלין את המקוה בין שהם של מתכת בין של חרם ע"כ. ודברי רבינו הם משנה ערוכה בפ"ד דמקואות יעו"ש. והנה מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דלא בעי הויתו ע"י טהרה שהרי הוא מוקים אפי' בסילונות כלי מתכות דמקבלי טומאה נינהו ואפי"ה מכשיר להו אם אין לו בית קיבול שיפסלו המים מחמת שאיבה

ואי קשיא דכפי"ז קשה ממה שפסק הרמב"ם גופיה הפך זה בפ"ט הי"ד שכתב דכל דבר שמקבל טומאה אפי' מד"ס אין מזחילין בו יעו"ש והוי תרתי דסתרן דהכא מתיר הבאת מים למקוה ע"י סילונות של מיני מתכות דמקבלין טומאה מה"ת

דע דהרא"ש ז"ל בכלליו כלל ל"א סעיף ז' עמד על דברי הרמב"ם ז"ל וביאר דדעת הרמב"ם דהך דאין מזחילין בדבר המקב"ט איירי במעיין שהוא לטבילת זב וזבה דבעו מים חיים ובעינן הוייתו ע"י טהרה אבל במקוה לטבילת שאר טמאים לא בעינן הוייתו ע"י טהרה יעו"ש. וכפי זה מתבאר דדעת הרמב"ם ז"ל דבמקוה כשר אפי' אין הוייתו ע"י טהרה כגון הך דסילונות ומותר להביא מים למקוה על ידם רק שלא יהיה להם בית קיבול הנעשה לכך. ובכן כלים שלא נעשו לקבלה לא חשיבי קיבול וכשרים וכדכתיבנא

ותשובת הרא"ש ז"ל הנז"ל הביאה מרן הב"י בסי' כ"א בפסקא המתחלת הבא להמשיך מים וכו' שהיא סי' מ"ח שבש"ע וסיים הרא"ש דאפי' דפי' הרמב"ם במתניתין הוכשר בעיניו עכ"ז לא מלאו לבו לעשות מעשה כן. וע"כ מרן הב"י ז"ל לקמן הביא דברי הרמב"ם ז"ל דמתיר במקוה להביא מימיו ע"י סילונות של מיני מתכות אפי' אינן מחוברים לקרקע. ואפי' אם מקלח לתוך אויר המקוה. וסיים שם מרן הב"י וז"ל ומ"מ כיון שהרא"ש כתב שאינו רשאי לעשות מעשה להקל וגם כתב בתשובה שגדולים החמירו לפסול וגם ר"ש פירש דמזחיל ע"י דבר המקב"ט פסול אין להקל בדבר אלא נקיטינן כדברי הרא"ש הלכה למעשה עכ"ל. וכוותיה דהרא"ש פסק בשלחנו הטהור סי' מ"ח דגם בהמשכת מים למקוה לא ימשוך בדבר המקבל טומאה. כמו סילונות של מתכות. ומתבאר מדבריו. שבשלשה אופנים יש להתיר את הסילונות דמקבלי טומאה הנז'. האחת אם אין הסילונות מקלחים לאויר המקוה ממש רק על שפתו ונמשכים לתוכו. אופן הב' אם הסילונות מחוברים לקרקע ואין חילוק בין אם טמונים בקרקע או לא. דבטילי אגב קרקע ושרו. אופן השלישי אם ממשיך למקוה מים מהמעיין לא בעינן הויתו ע"י טהרה ושרי אפי' ע"י דבר המקבל טומאה. וכולם נכוחים להיתירא. כמתבאר מדברי מר"ן ז"ל ומדברי הרא"ש במקורן של דברים. בפסקיו ובתשובותיו יעו"ש

והנה מר"ן ז"ל בש"ע סעיף ל"ו פסק ההיא דסילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו חשוב הבלה לפסול בו המקוה ע"כ. ומוכרחים אנו לפרשו דהך סילון הוא של חרס שאינו מקבל טומאה. וכדמפרש לה הרא"ם ז"ל לפי שיטתו דאוסר בדבר המקבל טומאה. דאל"כ יהיו דברי מר"ן סתרי אהדדי. והדברים ברורים לענ"ד. ובעהי"ת עוד נשנה פרק זה ברחבה כאשר יגיעינו ה' לברר הספק השלישי כי שם ביתו

המתבאר מהאמור דכלי חרס שאינו עשוי לקבלה כמו סילונות דכלי חרס שאפי' מקבלים מים לא חשיבי קיבול וכשרים להביא מים למקוה אליבא דכ"ע. ובסילונות של מתכות שאינם עשויים לקבלה מצד פיסול דשאיבה. אינם פוסלים לכ"ע. אכן מצד פיסולם מהויתם ע"י טהרה. במחלוקת היא שנוייה. דלדעת הרמב"ם ז"ל כשר בכל גוונא לטבילת שאר טמאים. ופסולים רק לטבילת זב דבעי מים חיים ושם בעינן הויתו ע"י טהרה שהוא מעין. אבל במקוה כשר. ולדעת הרא"ש ז"ל גם במקוה בעינן הוייתו ע"י טהרה ואסור להמשיך מים למקוה ע"י סילון של מתכות. אכן. אם הסילון הוא מחובר לקרקע או אם הסילון שופך מימיו על שפת המקוה ולא לתוכו. או אם ממשיך מים למקוה מהמעין כשר לדעת הרא"ש ג"כ וכ"ש לדעת הרמב"ם. ואחרי אשר נתבאר דכלי שאינו עשוי לקבלה לא מיקרי קבלה ואינו כלי לפסול המקוה ע"י וכדבר האמור. מעתה נלכה לדין השני דכלי שאינו שלם אינו פוסל המקוה

שכן פסק מר"ן בסי' כ"א סעיף מ' וז"ל כלי שניקב בשוליו אפי' כל שהוא אינו חשוב כלי לפסול את המקוה. ומ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחילה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה. ואם הנקב בצדדים אינו בטל מתורת כלי. עד שיהיה ברוחב הנקב כשפופרת הנאד שהוא כשתי אצבעות ראשונים מפס היד וכו' ויהיה קרוב לשוליו שאינו יכול לקבל שום מים ממנו ולמטה. יעו"ש. ומר"ן הב"י ז"ל הביא משם הרא"ש בפסקיו וכן הוא בתשובותיו שכתב דלמטה בנקב כל שהוא סגי. לכתחילה דלא נאמר כשפופרת הנאד רק בנקב מן הצד. וההיא דכתב משמו שאין להקל לעשות מעשה לכתחילה הם דברי הרא"ש בתשובה שלא נמצאת ביד מר"ן ז"ל ועכ"ז פסק מר"ן ז"ל כוותה כיון דרבינו הטור הביאה משם אביו הרא"ש ז"ל וכבר מר"ן ז"ל עמד לישבה עם דברי פסקיו יעו"ש

ואולם מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מקואות ה"ג מתבאר דכלי המביא מים למקוה צריך שיהיה הנקב כשפ"ה בין משוליו ובין מגבו דין אחד להם יעו"ש: