ומצור דבש פ

וא"כ נפל פיתא בבורא שאין הבודק יכול לדעת אם היתה דבוקה כולה או היה בה פילוש. וע"כ אנחנו מטריפין. ומטעם זה אנחנו מטריפין ג"כ בסרוכה לדופן ומכה בדופן מפני שאי אפשר להכשיר בלי ראית מקום הסירכה אם היא במקום המכה או לא. וע"כ אנחנו מטריפין וכדכתיבנא בספרי נהר מצרים בדין זה. ונפקה מינא שכאשר תהיה הבהמה ממון ישראל. שאז יניח הישראל לפתוח החזה קידם הוצאת הריאה לחוץ. כדי שלא יאבד ממונו. אז הדבר ברור שאם ימצאנה הבודק דבוקה האומה לשדרה בלי פילוש. אז יכשירנה בשופי בלי בדיקה. וכן במכה בדופן. והדין דין אמת. ומה שנלע"ד כתבתי ואתו החיים והשלום כנפשו וכנא"ה דושו"ט: הצעיר רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט סי' ב'. הלכות טרפיות בן יכבד אב פס"ד זה מעט"ר מרן אבא זצוק"ל

שאלה בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אשר מעולם אנשי השם נהגו שלא לנקר חיטין שבלחי התחתון שבצד הלשון ולא חוטין שבלשון ומעולם לא שמעו מי שפקפק בדבר זה דור אחר דור וגם במדינות המערב ג"כ לא נשמע ולא ישמע וגם פעה"ק ירושת"ו לא שמענו ולא ראינו מניקור חוטי הלחי והלשון. וגם בעוב"י סאלוניקי יע"א ואגפיה לא נשמע דבר זה מעולם. והן עתה בימים האלה בזמן הזה קם רב אחד הי"ו בעיר הנז' וערער על המנהג הקדמון ועמד ותיקן שמכאן ואילך ינקרו חוטי הלחי ושבלשון כמו שפסקו הפוסקים הטור ומרן ביו"ד סי' ס"ה. יורנו דעתו בזה ע"כ

תשובה הלא לאמונה כו"ע ידעי להאי מילתא שטרכי'ן על'י אדמה סבוני גם סבבוני ולא יתנוני השב רוחי מלבד זה מכיר אני מיעוט ערכי פחות שבערכין ואין בלשוני מלה להשיב דבר או חצי דבר. ואולם עבור הפציצה עניתי אמן בע"כ להשיב בקיצור נמרץ מה שעלתה מצודתי בזה. ואען ואומר כי לענ"ד אחר המ"ר מגודל רבנותו של הרב המערער שלא טוב עשה לבטל את המנהג הקדמון אף כי לא נמצא טעם למנהג וכבר ספרין פתיחו על זה ראשונים ואחרונים. צא ולמד מ"ש מהר"מ אלשקאר בתשו' סי' ח"י שכתב וראוי לכוף את ראשינו תחת כפות המנהג והמשנה וכו'. ובתשו' מהר"י קולון בסי' ט' ובכמה מקומות בתשובותיו. והרב גו"ר ביו"ד כלל ו' סי' יו"ד ודברי מהרא"ש בביאורי הסמ"ג ההא דאמרי' מנהג עוקר הלכה וכו' דהיינו רוב דעות ס"ל אסור והתלמוד מסייע להו. והמנהג בנוי על פירוש אפסיקתא או ספרי חיצונים אמרי' מנהג עיקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש יעו"ש. ודברי מרן החביב בס' בעי חיי חלק יו"ד בסי' קצ"ו ע"ש בשם הרדב"ז הן אמת שהרב ג"ע ז"ל בס' עין זוכר מער' המ"ם הקשה על דברי הרדב"ז. ולי הדל קשה עוד ממ"ש הרדב"ז גופיה בסי' שס"ח ונקוט מיהא פלגא דמידי דרבנן מנהג עוקר הלכה בודאי ירבות כזה וכזה בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים כמה יפה כחו של המנהג וכמה צווחות צווחי רבנן שלא להוציא ח"ו לעז על הראשונים ז"ל. ואם הרב המערער הי"ו אחר המחי' מכבודו ראה בס' מים רבים יו"ד סי' ד' ובס' ג"ש ח"ב סי' מ"א שקראו תגר על המנהג. עכ"ז לא היה לו לבטל המנהג לחוש לראשונים שקדמוהו שהן כל ראתה עינם ובודאי שהמה ראו ס' מיים חיים וג"ש ולא דברו מזה כלום. הלא תראה שמרן החביב בהגהת ב"י אות ז' שכתב שבקושטא אין נוטלין חוטי הלשון ואינו יודע למה. וגם הרב החסיד בס' הזכרונות כתב דבקצת מקומות אין נוטלין חוט שתחת הלשון ולא ידעתי למה יעו"ש. ולא כתבו שיבטלו המנהג. ולענ"ד נראה ברור שמנהג רוב העולם נשתרבב ע"פ הסברה שכתב מרן הב"י בסי' ס"ה בסדר הניקור בד"ה ומ"ש ויורד משם לגרגרת למקום שחיטה וכו' ודברי המחבר הזה כשלא הפריד הראש מהגוף דאל"כ לא היה צריך להוציא שום חיטין כלל משם דכיון דהפריש הראש מהגוף כבר כל חוטין ששם נחתכו ושוב אינו צריך להסירם. וכן פסק הגאון מור"ם בתורת חטאת כלל ל"ד ס"א וכתב שם שכן היא סברת הר"ן ז"ל בפרק נ"א בשם הראב"ד. וכן פסק מרן בשוה"ט שם ס"ב צריך לחתוך הבשר והעצים לשנים. וכן כתב הלבוש שם והגם שכל הדברים הללו הן לענין גידי צוואר כאשר יראה המעיין עכ"ז נשתרבב המנהג גם בענין חוטי הלחי והלשון דכיון שכל החוטין הללו הן כראש מכיון שנחתוך הראש כל החוטין נחתכו. ואין סברה זאת רחוקה הלא תראה בתשו' הרב מים רבים שם שכתב תוך התשו' וג"כ לא מהני חתיכת הראש מן הגוף שכן כתב הב"ח ודמש"א בשם רש"ל דדוקא בוורידי השחיטה יש חילוק בנחתך הראש אבל לא בשאר וורידין יעו"ש. וכאן הבן שואל דלמה לו להרחיק עידיו ולא הביא מדברי מרן הב"י עצמו הנאמרים דמרן קאי אגידי צוואר ולא לשאר חוטין אלא מוכרח לומר כמו שכתבתי דיד הדוחה נטויה לדחות דאפשר דמהני גם לשאר חוטין ולזה מביא מרש"ל החולק על מרן. והלא תראה מכמה מנהגים בענינים שונים שנשתרבבו מכח דבר אחד ועכ"ז המנהג במקומו עומד דוק ותשכח כי אין הפנאי מסכים עמדי לבאר. ועוד בה שהן אמת דההא שפסקו הפוסקים יש גידים האסורים משום דם וכו' כתב הגאון ש"ך שם סק"א ואף כששחט הוורידין שבצוואר וכ"כ הגאון פר"ח ומהריק"ש בהגהותיו וכו'. אמנם נראה דתלייא בפלוגתא שראיתי בס' אהל יצחק על ה' שחיטה המלוקט מראשונים ואחרו' שכתב בהלכות ניקור סק"ד דהא דאמרי' באלו החוטין האסורין משום דם דצריך להוציא ולנקר קודם המליחה וצלייה היינו בדלא ידעינן בודאי שנשחטו הוורידין ואפי' ספק לא מהני דחזקה שלא נשחטו ואפי' נקב הוורידין או חתך אבר אבר קודם מליחה או צלייה לא מהני לכתחלה כיון שכבר נתקרר הדם. אבל אם ידע בודאי ששחט כל הוורידין שבצוואר או נקבם בשעה שהוא מפרכס שעדיין הדם חם כדי שיצא כל הדם ולא יתקרר בתוכו אין צריך לנקר כל החוטין שבגוף כי כל הדם שבגוף נגררין אחר הוורידין יעו"ש. וידוע הוא שמנהג הקצבים במקומות שראיתי שהקצב תכף אחר שחיטה קודם שיתחיל לחתוך הראש הוא שוחט הוורידין או נוקב אותם. א"כ מידי פלוגתא לא נפקא. וכ"ז כתבתי הוא לישב המנהג קצת בין על חוטין שבלחי בין שבלשון. האמנם על חוטי הלשון לבד יש סמך גדול למנהג שהרי כתב הרב שו"ג שם סק"ג ומנהג קצבים שלנו לחתוך חתך אחד תחת הלשון וכו' ועי' ג"כ למוה"ר בס' מזבח אדמה סי' ס"ה ודו"ק.