ומצור דבש עז

ותחלת אמרי פי קדוש הרב שו"ג ז"ל יש בהם מן הקושי במשפט סידור הדברים לומר שהריב"ש ומהר"י ן' חביב הם שהתירו בשגג האומה דבוקה וכו' כהרשב"א. והריב"ש ומהר"י ן' חביב מדברי הרשב"א למדו שהביאו דבריו בספרתם כמ"ש המעיין בב"י. ומדוע תלה הרב שו"ג ז"ל כח ההתר בהם. ועשה את הסיבה מסובב. גם לכתוב כהרשב"א הם דברים שאינם מתובלים כל הצורך. כי הרשב"א הביא דברי הגאונים שכתבו הכי. וכמ"ש רבינו הטור ואתמהא טובא על הרב ז"ל שמכל להקת הפוסקים ראשונים ואחרונים אשר כולם הכשירו את דבק הערוגות לשדרה. כמובא בדברי מרן בב"י והרב הכנה"ג ז"ל אשר הוא מביא את דבריו בכל סעיף כמעט. ואשר העלה את שמותם בכנה"ג כמש"ל לא זכר הרב רק שנים שהם הריב"ש ומהר"י ן' חביב לבד. ולפחות הי"ל להזכיר להקת הראשונים שהם הרא"ש. ורבינו הטור. והכלבו. והתשב"ץ. ורבינו ירוחם. וכיוצא שכולם בהסכמה עלו בהתר הדבוקה לשדרה כתורת הגאונים. ואי משום הא לחוד לא אירייא דאפשר דהרב נקט בקצרה שהם מן המערכה הגדולה. ובשתים עלתה לו לומר דהם התירו וכדעת הרשב"א והדין דין אמת

האמנם במה שהקשה פסקי מרן אהדדי מהב"י לשלחנו. דבב"י הכריע כהרשב"א להלכה. והכא קאמר לכל מקום שתסרך טריפה אפי' דבוקה בלי פילוש

על דב"ק אלו יחרד הלב ויתר ממקומו. דאנה מצא הרב שו"ג ז"ל גירסא זו בדברי הש"ע דלכל מקום שתסרך הריאה טריפה ואפי' בל"פ וכו' עד שכלל הרב בתוך כלל זה גם דבוקת השדרה. ומזה מצא מקום להקשות דברי מר"ן אהדדי מן הבית אל השלחן. ואת אדוני הסליחה רבה דליכא הכא גירסא זאת כלל. ולישנא כדנא דלכל מקום שתסרך טריפה. שמענוה בדין הוורדה המובא בסעיף ו' הקודם. אבל הכא מרן ז"ל דייק בלישניה טובא וכתב אם נסרכה האונה או האומה לגרגרת. או לחזה. או לשומן הלב. או לכיסו וכו' ואחר שמנה כל המקומות שהסירכה פוסלת בהם. סיים וז"ל ואפי' אם דבוקה לאחת ממקומות הללו בלי פיליש. ורצונו לומר שאם נסרכה לאחד מן המקומות הללו המנויים לעיל טריפה ואפי' דבוקה בלי פילוש. אבל שאר סירכות שאין הסירכה מטרפת בהם לא נזכרו בסעיף הזה. וא"כ דבוקה לשדרה שלא מנאה מרן בס' הקצר עם סירכות הפסולים. ובב"י ששם מקיר הדברים הביא דברי הרשב"א משם הגאונים שהכשירו והכריע כוותייהו להלכה ודאי שדעת מרן כ"ן. ורואה אני שהרב שו"ג ז"ל לא סיימוה קמיה דמר דברי הפר"ח והש"ך תרתי עמודי עולם שהעידו שכן דעת מרן להכשיר בהכרעתו בבית יוסף. ודלא כמו שחשב הוא בדעת מרן

ובדברי הרב ז"ל יש לנו תרי תמהי רברבי ותקיפי. א' דלפי גירסתו או מה שסבר בדברי מרן בסעיף ז' דכללא כייל מרן דריאה דלכל מקום שתסרך טריפה מבלי יוצא מן הכלל מעתה. תיקשי דאין זה כלל גמור. שהרי אונה שניקבה לדופן צר וסרכה בבשר כשרה כדפסק מרן בסי' זה סעיף י"ח. וכן אם האומה נסרכה לדופן רחב ומכה בדופן כשרה בלי בדיקה וכפסק מרן סי' כ"ב. וכן אם האומה דבוקה כולה לדופן ומכה בדופן דכשרה בבדיקה כדפסק מרן לקמן סעיף כ"ד. וכן אותם הסירכות דמנה מר"ן ז"ל בסי' כ"ה בדיני רובא שהם מבעל העיטור. דיש מהם דכשרים אם הרוב במקום המכשיר. והא הני כולהו סירכות נינהו וכשרות ולא מטרפי. וא"כ מרן ז"ל דכתב בסעיף ז' דלכל מקום שתסרך הריאה טריפה. הי"ל למרן לומר חוץ מהאונה שנסרכה לדו"צ. וחוץ מהאומה שנסרכה לדו"ר עם מכה. וחוץ מסרוכה כולה ומכה וחוץ וכו'. דאל"כ דברי מר"ן בש"ע סתרי אהדדי מן סעיף ז' לסעיפים הבאים אחריו

אלא דהדבר ברור דמרן לא מנה פה בסי' ז' רק סירכות המטריפות שאין להם שום תקנה. וטריפה הם בהחלט. אבל שאר הסירכות שאע"פ שנסרכו יש להם התר לא נמנו בסעיף הזה. וכ"א עיין עליהם במקומם. וא"כ אתייא מכללא דבוקת השדרה דלא מנאה מר"ן בין הפסולין כשרה היא

ב קל"ט דאיך עלה על דעתו ז"ל דדעת מר"ן להטריף גם דבוקת השדרה. בתוך הך כללא דכייל לכל מקום שתסרך הריאה טריפה. בשגם היה במציאות לשון הכלל הזה. וק"ו שאינו. דהא כל הנך המנויים בסעיף ז' טירפות דידהו מחמת הסירכה היא. וכתב מר"ן בב"י דטעמייהו דכל הני דלאו מקום רביתא הוי יעו"ש. ובדין הדבוקה להשדרה הדבר מבואר בדברי הרשב"א שהטעם שהיא כשרה משום דמראין הדברים שכך היא ברייתה ולא הוי סירכה ותדע שכאשר יהיה פילוש טריפה משום דיצאה מכלל ברייתה ונכנסה להיות סירכה וטריפה. וכן תמצא הדברים מפורשים במהרשד"ם סי' מ"ג בתחילת התשובה. והם דברים ברורים. וא"כ כל טעם היתר הדבוקה להשדרה היא מטעם שזאת איננה סירכה כלל. וכיצד יתכן מעתה לומר דדעת מרן ז"ל לכלול גם דבוקת השדרה שהיא טריפה בכלל הנך סירכות שמנה בסעיף ז'. דהא לא שוו בשיעוריהן. דהנך טריפה מחמת הסירכה. והא לאו סירכה היא ומי הכניסה בדוחק ביניהם. והוא פלא על הרב ז"ל

עוד כתב הרב שו"ג ז"ל לתרץ קושית סתירת דברי מר"ן אהדדי וז"ל וי"ל דרבינו הדר ביה מהב"י להספר הזה והכי מרגלא בפומייהו דרבנן בתראי לתירוצי בכה"ג כמו שכתבתי בכלל י"ג עכ"ל

ותירוץ הרב ז"ל קשה מאד לסובלו יותר מהקושיה עצמה. דמי שם פה לומר דמר"ן הדר ביה מהב"י לשלחנו. ואיך יצויירו בשכל דברים תמוהים כאלה על מרן אבי התעודה ולומר דהדר. וא"כ דעתו ז"ל להטריף. וזאת חזות קשה דאטו מר"ן דרכו לחלוק על רבותיו בלתי טעם ובלתי סברה. והלא רבנן המתירים הם להקה גדולה של רבותינו רבנן קמאי. ה"ה הגאונים והרשב"א ורבינו הטור והרא"ש והכלבו והתשב"ץ והריב"ש ומהר"י ן' חביב וכו' וכו' ומאיזה טעם חלק מר"ן על רבותינו אלה זי"ע. האם אין זה דבר תמוה ומפליא. ומ"ש הרב דהכי מרגלא בפומייהו דרבנן בתראי דמרן הדר לפעמים ממ"ש בב"י. יתכן דוחק מציאות דברים כאלה באחת מב' פנים. א. דחזינן דבשלחנו הטהור פסק הדין מפורש הפך מ"ש בב"י ז"ל ואז אין לנו בית מנוס כ"א לומר דמרן הדר ביה. וגם ע"ז מוכרחים אנחנו להתחבט ולמצוא טעם להחזרה. ומי הכריחו לחזור מדבריו בב"י. וא"כ הכא בנדו"ד קושטא קאי כי לא נמצא הדבר מפורש להדייא בש"ע שדבוקת השדרה כשרה. אכן משום הא אין להכריע דמרן הדר ביה. דאימא אישתמיט מההעתקה בס' הקצר. כי מר"ן ז"ל ילוד אשה הוא וס' הקצר חברו לעת זקנתו. ואף אם השמיטו אינו הכרע דלא ס"ל הכי עיין להרב יד אהרן בסי' ש"ב הגהב"י ועיין להרב יד מלאכי בכללי מהריק"א אות ד'] או יתכן שדעתו שנלמוד סתום מן המפורש. והכא הא נפק ודק ומנה וספר מה