ומצור דבש סח

רב פעלים יחש"ל רואה דברי הרב כרם חמר תורת חכם דיליה. אין לו מה להשיג. כי דבריו בטו"ט ודעת חזקים כראי מוצק. ויצא נקי מעתה הרב כרם חמר ז"ל מכל השגותיו. וחזר כח ההתר ותקע אהלו אהל בל יצען בל יסעו יתדותיו נצח ודו"ק

ואחרי אשר הצלנו כבוד הרב מהשגותיו של הרב רב פעלים יחיה לעד. אבוא העי'ר כי בסיף אותה תשובה עצמה. כתב הרב נר"ו להחמיר בשני דברים. ולא עוד אלא בא באזהרה. שמעו נא המורי"ם להזהיר לעם על ב' איסירים. אשר יתבארו הלאה. ולאשר לענ"ד אין לאיסורים הנז' לא שורש ולא ענף. בדין וכלפי לייא הקרם פתוח בדברי מר"ן הב"י והש"ע. לא אוכל לעבור בשתיקה עליהם. פן יחשדנו שומע שאנן מקילים באיסורים ח"ו שאין אנחנו מזהירים. כי איך נזהיר ונאסור להם דברים המותרים וע"כ החובה עלינו ללבן ולצרף הדברים. בראיות מפי סופרי וספרים. שאין בדברים הנז' שום צד חומרא כלל אפי' משום סייג וגדרים. וז"ל הרב פעלים יצ"ו אות באות

ודע כי אלו השותים סיגארה הנז'. יש שדרכם שיביא להם המשרת גחלת מן הכירה במלקחים. ומדליקים ממנה עלי הסיגארה. והנה ע"ז פקח עיניו הגאון כתב סופר הנז"ל דס"א ע"ב בד"ה ובכ"ז וז"ל. ובאלה הציגארן אשר חדשים באו לא נודעו לאבותינו דרכם להסיר הנשרף באצבעו. או לדוחפו בקיר. ובכל פעם נופל אש וניתק ממני ניצוצות שיש בהם ממש ויש בו משים כיבוי. גס צריך ליזהר שלא ליקח גחלת ממדורת האש להדליק בו כי מיד שהוא נוטל הוא מכבה כמבואר בהרא"ש ביצה כ"ב ובש"ע סי' תקי"ד עכ"ד ע"ש. וע"כ צריך המורה להזהיר לעם בשני דברים אלו דהעולם רגילים בהם. והיינו שלא יסיר הנשרף באצבעו או ידחנו ע"י הכותל או ע"י הכלי. וגם יזהר שלא יביאו לו גחלת מן הכירה כדי להדליק הסיגארה אלא ידליק הסיגארה מן הכירה עצמה מן הגחלים שבה בהיותם מונחים בכירה. ואם יש אורחים מסובין וצריך להביא לכולם סיגארה יעשה כן ידליק סיגארה אחת מן הכירה ויביאנה לפני האורחים וכ"א ידליק מן הסיגארה ההיא. עכ"ל

ואתמה על החזון הנפלא הזה. כי זאת ידענו בדרכה של תורה. שהמורה הוראה לרבים ונכתב בספר באזהרה וכ"ש כדי להזהיר. ומכ"ש אם היא לחומרא ומכ"ש אם היא חדשה גם בעיני הרב המחבר יצ"ו כנדו"ד. עליו להודיע מקור הדין בש"ס ופוסקים אשר ממימהם אנחנו שותים. ולא די במה שמעתיק מדברי פוסק אחרון שגם הוא לא הביא שום ראיה לדבריו. ואם כי תמיהתינו נופלת גם על הגאון כתב סופר ז"ל שלא הביא ראיה לדברי קדשו. אמנם יתכן כי הגאון ז"ל לדידיה קא מחמיר אגב חסידותיה. האמנם הרב רב פעלים יבדל לחיים. עשאה הלכה פסוקה ועומד ומזהיר למורה הוראה שיזהיר לעם על איסורים אלו. כאלו הדבר ברור לו מש"ס ופוסקים. וכמה מן הפלא יהיה. אם האזהרות האלה מפורשים בש"ע להתירא. והם דינא דגמרה. ואין כאן לא פלפול ועיון וסברה. הט אזנך ושמע

(א) במה שהחמיר שלא להסיר האפר הנשרף באצבעו וכו' כי יפלו ניצוצות והוא מכבה וכו'. עם שהדבר נודע לכל מבין עם תלמיד. שסיבת הסרת האפר הנשרף הוא. יען כ"ז שהאפר הנשרף דבוק על האש שבסיגארי. מונע הדלקת הסיגארה היטב. וממש הוא כמו פחם שבראש הפתילה הדולקת שהסרת הפחם שבראש הפתילה הוא כדי שהנר ידליק היטב. ועכ"ז קאמר הרב שהוא אסור משים מכבר. ותימה הוא שהרי מפורש ברבינו הטור סי' תקי"ד וז"ל ומיתר להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק ואפי' בכלי. אע"פ שנופלת לארץ וכבתה. והרמב"ם אוסר בכלי. ולא נראה לא"א הרא"ש ז"ל. וכתב שם מרן הב"י ז"ל וז"ל ומותר להסיר הפחם וכו' היינו מאי דאמרינן בגמ' לעדויי חושכא. וכתב הרא"ש לעדויי חושכא. מסיר ראש הפתילה שנשרף ונעשה פחם ומחשיך את הנר ואע"פ שהוא מפילו לארץ והיא כבה מותר. דכמו שהוא מותר להדליק את הנר להשתמש לאורו כך הוא מותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר. והרמב"ם אסר להסירו בכלי. ואפשר דחשיב ליה תיקון כלי. ולא מסתבר דאין כאן תיקון כלי יעו"ש. וכתב עוד מרן הב"י דמדברי רש"י והרא"ש נראה שאינו מותר רק להעביר הפחם שבראש הפתילה. דבהא הוא דשרו אפי' בכלי. אבל לחתוך ראש הפתילה עצמה לא. ומ"מ נופץ ראשה בידו יעו"ש. ופסקו מר"ן בסי' תקי"ד וז"ל מותר להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק. אבל אינו חותך ראש הפתילה בכלי. ע"כ ונראה דדעת מר"ן להתיר הסרת הפחם שבראש הנר אפי' בכלי. שהרי סיים דלחתיך ראש הפתילה אסור בכלי. ומינה דלחתיך ראש הפתילה ביד שרי. ועיין בט"ז ומג"א שם. ועכ"פ להסיר פחם שבראש הפתילה בידו ליכא מאן דאסר. ואע"פ שהנר דולק וכשהוא נופל לארץ הוא נכבה אין בכך כלום ושרי

וא"כ ילמדנו רבינו מה טעם מצא לאסור האפר הנשרף שבסיגארו באצבעו או אם דוחפו לקיר להסיר האפר הנשרף. שהרי זה הוא לעדויי חושכא ממש האמור בנר דשרי. ומאי מכבה איכא בהסרת אפר הסיגארו. והלא דברים ק"ו אם הסרת הפחם שבנר שהוא דולק. שבודאי בהגעתו לארץ הוא נכבה ושרינן ליה כ"ש הכא בסיגארו שאין זה ברור שבהסרת האפר ינתקו ניצוצות. וגם אם ינתקו ניצוצות מאי הוי. הא אין דעתו לכבות אותם, ובפרט שהניצוצות ההם יוצאין וכלין לא שהם נכבים. ואפי' אם יתכבו מאי הוי. הא הוא צריך להדליק הסיגארו שתאחז בו האש היטב ולא יהיה האפר מעכב הדלקתו. ושרי אפי' לכבות. דהא כל עיקר התר שתיית הסיגארו ביו"ט למי שרגיל בו משום עונג ושמחת יו"ט הוא והו"ל כאוכל נפש כדכתב ג"ע בברכ"י סי' תקי"א והרב דרכי נועם. ובזה"ז נעשה אוכל נפש ממש. כי להרגילים בו נקל להם לשבת ארבע או חמש שעות בלי אכילה אע"פ שהוא רעב ללחם. וצער גדול אצלם לשבת בלי שתית הטוטון שעה אחת כידוע ומפורסם. ומשום עונג ושמחת יו"ט הותר. וחזר הדין דמותר לכבות לצורך אוכ"נ דכמו שמותר לו הדלקתו מותר לו לכבות מה שמונע לו הדלקתו. ומן הפלא שהגאון כתב סופר ז"ל הביא תשו' הרב דרכי נועם ז"ל שהפליג בכח ההתר בשתיית הטובאק ביו"ט ואפי' אם מכבה שרי כיון שאין מתכוין לכבות. ופסיק רישיה לא הוי דאפשר שלא יכבה. וכל שאינו מתכוין ולא פ"ר מותר לגמרי ע"כ. וע"ד הרב דרכי נועם האלה כתב הגאון כתב סופר שנכונים וברורים המה. וכמ"ש המעיין בדב"ק. ופלא הוא דלמה זה באפר הנשרף של הסיגארו. דן אותו בכל חומר הדין לאיסורא. והדין להפך כמ"ש

(ב) כתב לאסור שלא יביא גחלת מן הכירה הדולקת כי מיד שהוא ניטל הוא מכבה ומטי בה משמיה דהרא"ש בביצה ובש"ע סי' תקי"ד. הנה זאת חזות קשה יותר מן הראשונה. כי לא נמצא דין זה לא בדברי הרא"ש ולא בש"ע סי' תקי"ד איסור