ומצור דבש סז

רז"ל לעשות הפעולה המקריית להוליד אש מה שאין זה טבע הוצאת האש הרגילה. וזה ברור. וידוע כי כל דבר מקריי לא יתמיד. שאם יתמיד לעשות הפועל ההוא שום איננו מקרה. וחזר להיות טבעי בהתמדת פעולתו וגם זה ברור. וא"כ אחת אשאלהו. אנחנו שבימות החול משתמשים בהדלקת עצי הכברית בכל יום ובכל עת ומדליקים מהם למאות ולאלפים מדי יום ביומי. האם בכל פעם שנדליק את עצי הכברית. אנחנו מולידים פועל מקריי הזה מאה פעמים בשעה. ובכל פעם אנחנו מולידים המצאת אש חדשה בפועל מקריי הזה שקורהו נולד. כי הנולד מקריי הוא. שאין נולד שיולד בכל עת ורגע עשר פעמים. והכזה יהיה פועל המקריי? ומוכרח אנחנו לומר שזה דבר טבעי בעצי הכברית שבכל פעם שנתכך ראשו לקרב לו החום יצא ממנו האש. וזה טבע בו לא פועל מקריי. וגם זה ברור הוא. וידוע הוא מעתה כי דבר הטבעי מצוי הוא. וא"כ מוכרח אתה להודות שהאש הטבעית שבראשי הכברית האלה היא אש מציייה. כדרך כל מצוי שהוא טבעי. וכל טבעי הוא מצוי וק"ל

עוד כתב וז"ל והנה נודע דבביצה שנולדה ביו"ט איסורה הוא משום הכנה ולא משום נולד. עכ"ז החולב בהמה ביו"ט לקדירה שאין בה אוכלין מפורש בלבוש סי' תק"ה דהאיסור הוא משום נולד. דמתחילה הייתה עומדת לאכילה והייתה כולה אוכל דאי בעי שחיט לה. ועכשיו החלב נעשה משקה. וכנז' שם וכ"פ בהגהות אשירי ריש ביצה. ואע"ג דנראה משאר הפו' דאיסורא הוא משום מפרק. דסוחט המשקה. עכ"ז לטעם המפורש בהלבוש ומג"א דס"ל דהאיסור הוא משום נולד. הנה נמצא דאע"ג דהחלב הוא מופקד בתוך הבהמה ויצא לחוץ עכ"ז חשיב ליה נולד. וה"ה בנדו"ד. הרי מכאן הוכחה לסתור חילוקו של הרב כרם חמר הנז' דמחלק בין מוציא יש מיש למוציא יש מאין. עכ"ל

ותם אני על כבוד הרב יצ"ו שהביא לחמו מרחוק מדברי הלבוש שכתב בטעם איסור החלב ביו"ט הוא משום נולד. כאילו אין הדבר מפורש באורך וברוחב בדברי מר"ן הב"י סי' תק"ה שהביא דברי הרי"ף והר"ן וגדולי הפוסקים דאסרי בחולב לקערה ריקנית משום נולד. ולא נזכר איסור מפרק כי אם ביונק בפיו מדדי הבהמה יעו"ש. וברור הוא דטעם האיסור משום נולד ביו"ט. ובשבת משום בורר יעו"ש

ובעיקר השגתו. לא הבנתי מה טיבה של השגה זאת. דאטו הרב כרם חמר ז"ל יצא להתיר הוצאת האש מן העצים והאבנים. בטענה שהאש שבהם בלוע ומופקד תוך האבנים או העצים. עד שנבוא עליו בטענה כזאת שהרי מצינו בחולב ביו"ט שהחלב מופקד תוך בטן הבהמה. ועכ"ז בהוצאתו לחוץ הוי נולד. הלא כל עצמו של טעם ההתר בעצי הכברית שכתב הרב ז"ל. להיות שהאש שבהם מצוייה היא לפנינו. ומזומנת בידינו ואינה מחוסרת הכנה ואין כאן תולדה חדשה. וא"כ מה ענין זה עם החולב ביו"ט דלא דמו כלל. שהתם החלב איננו בעולם עדיין. ועודנו משוקע בתוך גוף בעל חי אחר ועדיין נחשב חלק מגופה ממש. וכשאתה מוציאו לתוך הקדירה ריקנית נשתנה מאוכל למשקה מה שלא היה מקודם. ופשיטה דהמשקה נולד גמור הוא:

ולמטוניה דמר תיקשי דאמאי שרי לחלוב ביו"ט לקדירה שיש בה אוכלין. וכי אית בה אוכלין מאי הוי. הא החלב היה מופקד בתוך בטן הבהמה. ובהוצאתו לחוץ נולד הוא ושם נולד שיש לו אן פנה ואן חנה ובמה פקע בהיותו בא לקדירה שיש בה אוכלין. ומאי עליך לתרץ דבחולב לתוך קדירה שיש בה אוכלין. לא נשתנה שם החלב. דאוכל היה נקרא בהיותו בבטן הבהמה. ועתה שהחלב נבלע באוכלין שיש בקדירה. הו"ל אוכל הבא לאוכל ואוכלא דאיפרק הוא ושרי. אבל בחולב לקערה ריקנית. החלב הזה בצאתו לחוץ קנה לו שם חדש דמקודם היה אוכל ועתה הוא משקה גמור ומכשיר את הזרעים. וא"כ הרי הולדנו משקה בעולם ונולד מיקרי ואסיר. והתירוץ הזה גופיה יתרץ הרב כרם חמר ז"ל. דשאני חלב דקרינן ליה נולד מפני כי נשתנה שמו ע"י הולדתו. דמעיקרא אוכל ועתה משקה וע"כ אסיר. אכן באש שבעצי הכברית אש מצוייה היא. וסדר הכנת האש שבה ערוכה היא מאתמול והיום וגם למחר. ולא נוסף במציאותה ביו"ט שים דבר על מה שהיה לה בימי החול מכבר ומאיזה טעם יקרא בה חידוש ביו"ט. כי מה חידשנו בה היום על הכנתה התמידית. המצוייה בה לעולם. והוא פלא

עוד כתב וז"ל. ועוד נמי מצינו מ"ש מר"ן סי' שכ"ח מעבירין גלדי המכה וסכין איתה בשמן אבל לא בחלב מפני שהוא נימוח. ופירש הלבוש דהוי מוליד ובזה יש מוליד יש מיש ולא יש מאין. וכן נמי בסי' שכ"ו כתב רמ"א בהגה דאסור לרחוץ ידיו במלח וכ"ש בבורית או בשאר חלב משום שנימוח והוי מוליד המיחוי וכו' ואיך שיהיה מכל הנז"ל יש סתירה לסברה זו שחידש בכרם חמר לחלק בין מוציא יש מיש למוציא יש מאין עכ"ל

ואתו הס"ר דלא ידענא מאי קאמר דמה ענין יו"ט לשבת. דבשבת כל מלאכה אסירא אפי' יש מיש. ומלאכת המיחוי היא אסורה בשבת משום ממרח. או משום נולד כי ע"כ בשבת אסיר בכל גוונא. אפי' יש מיש. דהא מוליד המיחוי. אכן ביו"ט שהותרה מלאכת אוכ"נ והוא אופה ומבשל תבשיל חדש שלא היה. וההבערה דבשבת חייב עליה סקילה. הותרה ביו"ט בכל אופניה. רק הוצאת האש ביו"ט אסרו רז"ל לכתחילה להוציא אש ביו"ט משום דקא מוליד ביו"ט ועיקר האיסור משום טרחא יתיר ביו"ט. לא משום מלאכה. שהרי כתב הה"מ וכל איתני עולם שעמיה. שאם עבר והוציאו מיתר להשתמש בו ביו"ט כמש"ל. ופוסקים אחרים התירו אף להוציאו לכתחילה ביו"ט אם לא היה אופן להוציאו ביו"ט כמ"ש כ"ז במקומו לעיל. וע"ז כתב הרב כרם חמר ז"ל דכיון דהאיסור של הוצאת האש ביו"ט משום דקא מוליד דבר חדש. בעצי הכברית אין כאן תולדה חדשה ולא הוצאה. כי אש מצוייה היא. וחזר דינה כהבערת האש המצוייה שמותרת ביו"ט מן התורה. ומה דמיון יש בין יו"ט לשבת דאסיר בכל מין עבודה. דאב ותולדה. וביו"ט הכל מתוקן לסעודה. יעוד דאעיקרא בדין הזייף שהוא השאב'ון שהרב המחבר נר"ו סמך על דברי ההגהה שכתב משם ס' בנימין זאב באיסורו משום נולד. אישתמיט מיניה דמר תשובת הרב גו"ר כלל ג' באו"ח סי' י"ד שחלק על הבנימין זאב ומסיק דאין כאן נולד שהרי אינו מכוין להוליד ומסיק דשרי אפי' לכתחילה יעו"ש. וא"כ אין מכאן תפיסה כלל להרב כרם חמר ז"ל כיון שאין זה דבר מוסכם

ואעיקרא דמילתא הא כתיבנא שכל השגותיו לא יצדקו על הרב כרם חמר ז"ל ולא יענו בי. שהרב ז"ל לא נכנס בגדר זה של מוציא יש מאין או יש מיש וכל זה שקו"ט. ממנו והלאה. כי הרב כתב כי העצי הכברית היא אש מצוייה ואין כאן הוצאה כלל. והרב רב פעלים יבדל לחיים אגב שיטפיה. יחס אליו דברי זולתו והשיגו חנם. ובטח לבי כי לוא היה הרב