ומצור דבש סו

ולהדליקם ע"י חיכוך דלא אסרו אלא דבר חדש דהיינו יש מאין היכא דלא הוה אש מעולם. והוא ממציאו עתה דנמצא דהשתא הוא דקא מוליד איתו. משא"כ בנדו"ד דהאש טמון הוא בכברית וכו' אין זה מוליד אלא הוספה הוא דקא מוסיף עכ"ל. ואחר המחילה זה אינו. דאע"ג דנמצא חלקי האש בלועים וצפונים תוך הכברית. וע"י החיכוך הוא מוציאם לחוץ. הא ודאי זה מוליד גמור וכו'. ועוד הא תנן בביצה אין מוציאין אש מן האבנים. וידוע שזה ידוע דאבני אש שמכים עליהם בברזל וניציצות ניתזין ממנה. וכאלו ג"כ היה כח האש בלוע ומופקד בתוך האבנים ועתה מוציאו לחוץ ע"י הכאת הברזל. וכן מן העפר פירש"י יש קרקע קשה כשחופרין אותו מוציאה אש וכן פי' הרע"ב. והתם כחות האש הם בלועים ויוצאים מן הקרקע ע"י חפירה. והקרקע כמו הגפרית. והחפירה הוא כמו החיכוך. וע"כ מוכרח לומר כל שהוא מוציא כח האש הבלוע ומגלהו לחוץ ה"ז מולידו בכך. ע"כ יש לאסור עכ"ל

ובטרם אשיב על השגתי הראשונה. עלי להעיר. כי הדבר ברור שהרב רב פעלים יצ"ו ראתה עין קדשו רק הפס"ד הראשון שבהתר הדלקת הכברית ביו"ט המובא בד' צ"ה שציין. שהפס"ד הלז איננו מכבוד הרה"ג המחבר עצמו גדול הנאמר באברהם ז"ל, רק הוא לאחד מחכמי דורו הרב כמוהר"ר סמחון חלואה. ששלח פסקו זה להרב המחבר להסכים עליו והרה"ג המחבר ז"ל סתר רוב ראיותיו כמ"ש המעיין. ואולם הפס"ד של התר הכברית תורת חכם הרה"ג המחבר עצמו הנהו בסימן שאחריו בדף צ"ו. ומופת חותך לזה שבפס"ד של הרה"ג המחבר דידיה. ליתנהו להני מילי דלא אסרו יש מיש ורק אסרו יש מאין ואוספה הוא דקא מוספי' וכו' כי דברים אלו הם טעמיו של הרב כמוהרס"ח ז"ל לצד ההתר. אכן הרה"ג המחבר גופיה. לא נכנס בגדר זה כלל. ואתי עלה מטעמא רבה דהאש שבעצי הכברית היא אש מצוייה בהם של ראשי עצי הכברית. ורק מכוסה כאש המכוסה בעפר ביו"ט דשרי לגלותה. וע"י קצת חיכוך יוסר המכסה ותצא השלהבת. ולדידיה לא קרי לה מוציא כלל רק היא אש מצויה מוכנת ומזומנת. והביא הרה"ג המחבר ראיה חותכת שהיא אש מצוייה. שאם יתקררו עצי הכברית ע"י שהונחו במקום קר (או אם נתלחלחו במים) תכבה האש ושוב לא ידליקו אפי' אם יחככם כל היום. וזהו אות ומופת שאין החיכוך גורם ההדלקה. אלא האש המצוייה בתוכם היא הגורמת ההדלקה וא"כ אין כאן עוד מקום למה שהשיג עליו יש מיש ויש מאין והערה הזאת כמעט תספיק לתת תשובה לכל השגותיו כי אינם עוד וכמ"ש המעיין

ובעיקר השגתו דע"י החיכוך הוי נולד. וממתני' דביצה דאין מוציאין את האש וכו'. אשר יסוד הקושיא קמחא טחינא הוא ואין קול חדש. ע"ז אשיב שכבר הארכתי שיח במקצוע זה בסעיף הב'. ושם הוכחתי בראיות נכוחות. שאין יחס ואין דמיון ואין שום השוואה בין הכברית האלה המצויים בזמנינו שעליהם אנחנו דנין. עם הוצאת האש מן העצים ומן האבנים השנויים במשנתינו דביצה. ולא בזה דברו רז"ל כי לא היו בזמנים ואין צורך לכפול הדברים שנית. והקורא נעים יעיין שם בדברינו בסעיף הב'. ובלבבו יבין שכל האמור שם הם דברים מוסברים ושכליים ומוחשים. ובעיניו יראה כי אין השגת על הרב כרם חמר כלל. דקושטא הוא כי שנא ושנא עצי הכברית. מהוצאת האש מן העצים האמורה במתני'

ומה שחידש הרב רב פעלים יצ"ו בפירוש הוצאת אש מן האבנים דתנן. שהיינו אבני אש שמכין עליהם בכלי ברזל וניצוצות ניתזין. ובהם כח האש בלוע ומופקד תוך האבנים. אתו הס"ר כי אין בשום מין אבן שיהיה בה כח האש בלוע ומופקד. ואין שום אבן מיוחד לפעולה כזאת. כי כל אבן שהיא קשה ביותר כאשר יכו עליה בחזק מחוזק תנועת ההכאה יצא ממנה ניצוץ אש. כמו שידוע כי כל תנועה מולדת חום. ולא רק באבן אפי' חבל פשתן שהוא רך אם ישפשף האדם את ירו על החבל הלוך ושוב במהירות התנועה ידיו תכוינה. ובאשר כי במין האבנים היותר קשה שבהם הוא צור החלמיש אשר יסבול כח תנועת ההכאה ולא תשבר. בחרו הערבים הולכי מדברות להוציא ניצוץ אש מתוך האבן החלמיש הזאת. וגם לזו מוכרח להדביק לה סמוך נעורת וכיוצא כדי שברגע שיצא הניצוץ יתפוס בנעורת. אכן לא שבאבן הזאת יש בה כח האש טמון בתוכה כלל. ותדע שאם נניח את האבן הזאת תוך אש בוערה לא תדלק ולא תוציא שום ניצוץ כי אין בה שום כח האש ולא יסודו. ורק התנועה היא המולידה הניצוץ ע"י חוזק הכאה בכלי ברזל פעם ושתים. לא זולת זה. וזה הוי מוליד גמור אש ביו"ט וע"כ אסרו רז"ל להוליד האש באופן כזה ביו"ט

אמור מעתה מה דמיון ויחס והשוואה יש בין הוצאת האש מאבנים האלה או זולתם שלהם פעולה מיוחדת להוצאת האש מהם לא זולתה. עם העצי הכברית האלה שבכל מין פעולה קטנה ידלקו. ואין החיכוך צורך להם שאם הניחם בחמה ידלקו. בחיק האדם אם יתחממו ידלקו. אם יתככם בכותל ידלקו. אם יחזיק עליהם בראשי אצבעותיו ידלקו. אם ידרוך עליהם ברגליו ידלקו. לכל מין גוף חם שיתקרבו אליו ידלקו כרגע. וזאת הוראה עצומה שהאש מצויה בהם ומוכנת ומזומנת. ורק יצטרך להם מעט חום כדי שתתפוצן הלהב אשר בתוכם. מכוסה במין מיוחד לשמור עליו לבל יתפוצץ מאליו וילך לאיבוד בלי תועלת. והחיכוך לגרום מעט חום אינינו תולדה חדשה. חלילה כי החום מצוי הוא בכל גוף נברא. ואפי' למטוניה של הרב שכח האש בלוע תוך האבנים. מ"מ ישמעו אזני קדשו מה שפיו מדבר כי רק כח האש בלוע. ולא פעולתו. כי הכח האש היוצא מאבני האש שהזכיר הרב יצ"ו אין בניצוץ ההוא שום פעולה כי אין בו שום תועלת. ורק ע"י מה שמדביקים לו גוף אחר סמוך להניצוץ אז תתחיל האש לאחוז בנעורת. וצריך לנפוח עליו עד שידליק כידוע. אכן בעצי הכברית היא פעולת האש בצביונה וקומתה. כי בשפשוף קל שיוליד חום יצא האש בפעולתו. ואין צורך להדביק אליו שום גוף. ויועיל תו"מ לתשמיש האדם להדליק בו הנרות. ולבוא ולצאת במקום אפל. ולעשות בו כל צרכי האדם אסר יספיק לעשיתם שיעור שריפת העץ הכברית. האם אין זאת אש ממש בכל פעולותיה. ומי יכחיש המוחש

? עוד אדברה עם כבוד הרב רב פעלים יחש"ל. בדרך הגיון ומשפט הלשון. שקרא לעצי הכברית האלה נולד. שהלא בודאי מה שאסרו רז"ל הוצאת האש מן העצים והאבנים ומן העפר ומן המים וכדפירש"י במתני' דביצה. הטעם משום דקא מוליד ביו"ט ור"ל שהוא טורח ביו"ט להוציא אש מה שאין אש מצוייה ואין כל האדם בכל יום מוציא אש באופן כזה שהיא רבת הטורח והיגיעה. להניח כלי זכוכית בחום השמש עד שיצא ניצוץ או מן העפר הקשה. או ממין העץ המיוחד לעגלו ולהוציא אש כדכתיבנא כ"ז לעיל. וזאת היא פעולה מקריית ותולדה חדשה ביו"ט וע"כ אסרוה