ומצור דבש סד

שנהנה מגוף הנולד. וא"כ אחרי שהחימום נאסר מטעם נולד גם לאפות ולבשל בו אסור דהא ליכא בזה מתיך שהותר לחמם הותר לאפות ולבשל. וכפי"ז קם דינא שאם הוציאו אסור אפי' לאפות ולבשל בו ודלא כהה"מ ודעימיה. זהו תורף דב"ק לך נא ראה

ואחר המחי"ר מהדרת גאוני. אמינא כי דבריו האחרונים הללו. מרגיזים את לב המעיין ישר יותר ויותר מכל מה שפלפל בחכמתו מראש ועד כען. הט אזנך ושמע כמה חבילי תמיהות יש בדב"ק. וכולם נובעים ממקורות דברי הפו' ז"ל אשר אבאר בעהי"ת אחת לאחת. (א) יסוד פנתו אשר יסד לבנות עליו הכרחו כדי להוציא הדין שאם הוציאו אסור לאפות ולבשל בו הפך כל דברי איתני וגדולי עולם. הוא יסוד נופל ונמנע המציאות. שכן כתב שאם הוציאו כדי להתחמם בו אסור משום שנהנה מגופו של נולד. ומכיון שחימום אסור לבשל ולאפות אסור דליכא מתוך. וילמדנו רבינו היאך תצוייר בשכל מציאות כזאת שיוציא איש אש מן העצים או מן האבנים ומן המים והעפר השנויים במשנתינו. שכל פעולת חכמת ותחבולת ההוצאה הזאת הוא להוציא ניצוץ אחד של אש אשר איננו בן קימא אפי' רגע כמימריה. ותכלית הפעולה היא להוציא ניצוץ אחד מן הדברים האמורים ולהדביק אליו נעורת פשתן וכיוצא ואחר שתתפוס האש בנעורת אזי ידליקו ממנו עצים להסקה וכמ"ש רש"י במתני'. אבל שיועיל להאדם הניצוץ הזה עד שיתחמם האדם כדרך שיתחמם נגד המדורה. לא יעלה על שום שכל כי אין לדבר מציאות כלל. ושזהו הטעם שרז"ל אסרו הוצאת האש באופנים אלו. מפני שהתולדה כזאת רבת הטורח מאד ומוליד דבר חדש הוא. וזהו הטעם שלא כתבו הרמב"ם שאם הוציאו כדי להתחמם מפני שזה דבר נמנע מציאותי. וא"כ איך אמר הגאון שאם הוציאו כדי להתחמם בו אסור משום נולד. וזה דבר שלא יתכן כלל כאמור

ואם יהיה פירוש דבריו שהוציאו כדי לחמם בו ר"ל שהוציא ניצוץ האש מן העצים וכו' והדביק אליו הנעורת פשתן. ואח"כ הדליק העצים מן הנעורת. אכן כל מטרת ההוצאה היתה רק כדי להתחמם נגדו ולא היתה כוונתו לבשל ולאפות כי אין לו צורך באפיה ובישול ורק להתחמם כנגדו הוא צריך. וע"ז קאמר הגאון כתב סופר ז"ל שאסור להתחמם נגדו משום נולד. זהו פלא עצום ונשגב שהרי באנו שנית למ"ש הלח"מ והמחצית השקל. שהוא עצמו שבח סברתו שהיא סברה נכונה וברורה. וז"ל הרב מחצית השקל ז"ל בסו"ד משא"כ בהוצאת האש שאינו נהנה ממש באותו אש שהוציא. אלא שמבערים מאותו אש עצים. ובאותם העצים מבשל. כה"ג שרי וגם הלח"מ מחלק אך בסברה אחרת עכ"ל. וחילוק הלח"מ ידוע הוא שכתב שהטעם שמותר להשתמש בו אם הוציאו שהאש אין אנו צריכים לאש הנולד בעצמו אלא שידליק עצים להסקה אעפ"י שהוא יהיה כבתחילה. יעשה מלאכת האפיה והבישול ג"כ אין האש עצמו הוא שנהנה מהם אלא שמכין ומדליק אבל הוא עומד בעצמו ודמי לסכין או תנור שהם מכשירים ועומדים בעצמם יעו"ש. ושני החילוקים קרובים הם. וא"כ כפי"ז הכא בהוצאת האש כדי לחמם בו. דבר ברור הוא שאי אפשר להתחמם מגוף הניצוץ הנולד. אלא שמבערים ממנו עצים ובאותם העצים מתחמם. והרי כתב הרב מחצית השקל דשרי בפשיטות. ולחילוקו של הלח"ם גם כן שרי שאין לו צורך בנולד עצמו אלא שידליק ממנו עצים להתחמם. ונדון דידן של הוצאת האש לחימום ע"י הדבקת נעורת ואח"כ הדלקת העצים הן הן הדברים בצביונן ובקומתן דברי המחצית השקל בטעם דברי הרב המגיד לסברת הרמב"ם ולסלק השגת הראב"ד ז"ל. ומדוע הגאון כתב סופר ז"ל הסיענו לדרך אחרת כדי לאסור אתמהא טובא

(ב) ק"ל שהגאון ז"ל הפך עלינו את הסדר האמור בש"ס שמתוך שהותרה הבערה לאפות ולבשל כפשטיה דקרא אשר יעשה לכל נפש ואי אפשר לאפות ולבשל בלי אש. הותרה ג"כ להתחמם ולרחוץ. אבל לא ההפך שעיקר ההתר הוא לחימום וממנו נקח לאפיה ובישול כדכתב הגאון. והא לך סוגייא ערוכה בביצה דכ"א ע"ב דתנינן התם ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו וב"ה מתירין. עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה. ואיבעייא לן התם האי מדורה מאן תני לה ב"ה ואפי' לב"ש שרי. או דילמא ב"ה היא. ת"ש בש"א לא יעשה אדם מדורה ויתחמם כנגדה וב"ה מתירין ע"כ. ואזלי ב"ש וב"ה לשיטתייהו דפליגי ב"ש וב"ה לעיל די"ב. דב"ש ס"ל לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך. וב"ה ס"ל מתוך שהותרה יעו"ש. נמצינו למדין דלב"ה דמתירין מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכ"נ דהיינו אפיה ובישול הותרה ג"כ להתחמם במדורה ולרחיצה. וב"ש ס"ל דוקא לאוכ"נ דהיינו אפייה ובישול הותרה. אבל למדורה ולהתחמם לא הותרה וז"פ. ועכ"פ מוכרחים אנחנו לומר בהחלט דעיקר התר ההבערה היינו על האכילה דהיינו אפיה ובישול שהם אוכ"נ ממש. והיא העיקרית. אלא דמתוך שהותרה לאפיה ובישול הותרה גם להתחמם. אכן לא יתכן לומר ההיפך דעיקר ההתר הוא בחימום. דאל"כ לב"ש דאסרי למדורה וחימום. יהיה אסור גם לאפות ולבשל דהא לית להו מתיך. וא"כ לב"ש צריך להתענות ביו"ט או לבשל מאתמול. ומאי עבדינן בקרא דקאמר אך אשר יאכל לכל נפש. ומוכרח אתה לומר דעיקר התר ההבערה נאמר על אפיה ובישול והתר המדורה והחימום הותר במתוך ודו"ק

(ג) ק"ל טובא על הגאון כתב סופר ז"ל. שהביא ראיה להכרח שיטתו מדברי הר"ן גבי ביקוע שכתב דמתוך שהותר הביקוע להתחמם הותר גם לאפיה ובישול וכו'. ופליאה היא בעיני. דאטו מי לא שמיע ליה שעל דברי הר"ן הללו. קמו ונצבו עליו איתני עולם. ופלא דאישתמיט מיניה דברי מר"ן הב"י בסי' תק"א. שהביא דברי הר"ן הללו. בטעם שנתן בהתירא דביקוע עצים ביו"ט אע"ג דהוו מכשירין דאפשר מעיו"ט. ותירץ הר"ן שכיון שהוא נהנה מגופו של דבר כאוכל נפש עצמו דמי וכיון שלעשות מדורה שרי לבקען. אע"ג דאפשר מאתמול. אף לבשל שרי משום מתוך. וע"ז כתב מר"ן שהגאון מהר"י אבוהב ז"ל כתב על טעמו של הר"ן אני מגמגם בטעם זה שהרי מה שהתירו במדורה להתחמם לא התירו אלא משום שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש. וא"כ היכי אמרינן מתוך שהותרה הבערה למדורה לבקע עצים נתיר אותם לבשל מאחר שהמדורה לחמם לא הותר אלא מתוך מה שהותר לבשל והניחה בצ"ע. והב"ח מתרץ לקושית מהרי"א דהר"ן ס"ל דהנאת כל גופו הויא אוכ"נ ושריא אפי' בלא מתיך יעו"ש. וכן תירץ חתנו הט"ז בסי' תק"א דלדעת הר"ן החימום הויא אוכ"נ ושריא אפי' בלא מתוך יעו"ש. ותירוץ הב"ח לא ירווה הצמאון דהא הר"ן גופיה כתב במתני' דלא יחם וכו' ועושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה. דכיון דמתהני בה שרי משום מתוך. וא"כ איך ניישב דברי הר"ן גופיה הכא גבי ביקוע ולומר דהר"ן שרי לה אפי' בלא מתוך כיון דהנאת גופיה כולו היא. אם הר"ן גופיה במשנתינו ס"ל אחרת דהוי