ומצור דבש סג

כתב עוד הגאון הנ"ל ז"ל וז"ל. אלא דנשאר לנו בקושיא על הרשב"א בעבודת הקדש כתב כטעמא דהרמב"ם משום דהו"ל מכשירין דאפשר לעשותם מעיו"ט. והוא כתב בשבת דנראה לו עיקר דר"א אפי' בדאורייתא מתיר. וצ"ל דבעבודת הקדש אזיל בשיטת התוס'. מש"כ בשבת לבסוף יש לדחוק דה"ק דר"א עדיפא ליה מדר"י גם את"ל דר"י אוסר בשאפשר אפי' בדרבנן וצ"ע. וכ"כ הגאון עוד לקמן בהשגתו על הט"ז דבדברי הרשב"א מפורש ושום שכל דמטעם מכשירין. דז"ל מפני שהוא מוליד ואפשר לו מעיו"ט וכל שאפשר לו מעיו"ט ואינו אוכל נפש אסור ואפי' מכשירי האוכל. עכ"ל הרי מפורש דלא כהט"ז עכ"ל

המתבאר מד"ק דחולק על הה"מ בפירוש דברי הרשב"א. דה"ה דפירש דברי הרמב"ם דטעם האיסור הוא מדרבנן כתב וכטעם הזה כתב הרשב"א ז"ל והוא ז"ל רוצה לפרש גם בדברי הרשב"א דטעמו משום מכשירין שאפשר מעיו"ט. ואסור מדאורייתא

ואת אדוני הס"ר. כי בדברי הרשב"א לא יתכן להעמיס כן כמו מה שהעמיס בדברי הרמב"ם שכתב שהיה אפשר להמציאו מבערב. ופירש דבריו דמשום מכשירין דאפשר בעיו"ט ודאורייתא. ובפירושו זו הביאנו לכל השקו"ט הזאת. אכן בדברי הרשב"א לא יתכן. יען כי הרשב"א נקט שני הטעמים יחד משום דקא מוליד תחילה. ואח"ך אמר ואפשר מעיו"ט. וכל שאפשר מעיו"ט אסור. והשתא אם הרשב"א ס"ל דטעם איסורו משום מכשירין דאפשר מעיו"ט ואסור מדאורייתא. איך הקדים טעם המוליד דאין איסורו אלא מדרבנן. כמו הנולד והמוקצה דאיסורם מדרבנן. ואח"ך אמר טעם האיסור מדאורייתא. ועו"ק דמה צורך לו בטעם המוליד אטו לא סגי לן טעמא דמכשירין. דהוי מדאורייתא. ואחר דאית לן איסורא דאורייתא. מה צורך לן בטעמא דאיסורא מדרבנן. ותו קשה מה שסים וכל שאפשר וכו' ואפי' מכשירי אוכל. ומאי אפי' דקאמר. הא דוקא במכשירי הוא דאיכא חילוקא בין דאפשר מעיו"ט ובין דלא אפשר. אבל באוכ"נ עצמו אין הפרש בין דאפשר בין דלא אפשר. אלא מוכרח דכוונתו לומר שכל דבר שאפשר מעיו"ט לא הותר ביו"ט אפי' מכשירי אוכל המזומנים עאכו"כ להוצאת האש דאיכא מוליד דזה לא הותר כלל. דאיכא ביה תרתי מוליד ואפשר מעיו"ט. אבל אי הרשב"א איתי עלה מטעם המכשירין דאפשר מעיו"ט. אין ללשון אפילו מובן

אלא. דאעיקרא דדינא פירכא. ואדברה וירוח לי. דמי נתן לנו כלל זה ומי הולידו. דכל מקום שהוזכר בדברי הפו' לשון שאפשר לעשותו מעיו"ט. יהיה פירושו משום דהוו מכשירין שאפשר מעיו"ט דאסורי מדאורייתא. והלא לשון זה מצאנוהו גם כשעיקר האיסור הוא מדרבנן שהוא מותר מן התורה וחכמים אסרוהו מטעמא דאפשר לעשותו מערב. ולא מטעם מכשירין דהוו דאורייתא כלל. והילך לשון הרמב"ם בפ"א מה' יו"ט הלכה ה'. כל מלאכות שאפשר לעשותם מעיו"ט ולא יהיה בהם הפסד ולא חסרון אם נעשו מבערב. אסרו חכמים לעשותם ביו"ט אעפ"י שהם לצורך אכילה. ובהלכה ז' ביאר הדבר כיצד אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא טוחנין ולא מרקדין ביו"ט שכל אלה וכיוצא בהם אפשר לעשותם מעיו"ט ואין בכך הפסד ולא חסרון עכ"ל הרי דטחינה והרקדה הם מותרים מן התורה דהרי אוכל נפש נינהו. וחכמים הם שאסרו אותם ואיתו עלה מטעמה דאפשר מאתמול ואלו אינן מכשירין דהא אוכ"נ נינהו. ומן התורה מותרים. ורז"ל אסרו אותם כיון שאפשר מעיו"ט ולמה יטריח הטורח הזה ליו"ט. וכן מצינו עוד בפרק ד' הלכה יו"ד אין מבקעין עצים ביו"ט בקורדום. וכו' ולמה אסרו בקורדום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחיל שהרי אפשר היה לו לבקע מעיו"ט יעו"ש. הרי דנקטי הך לישנא שהרי אפשר מעיו"ט הגם שעיקר האיסור מדרבנן מטעם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ולא יתכן שיהיה משום מכשירין כמובן. וא"כ הכי נמי בדברי הרמב"ם ובדברי הרשב"א דנקטי משים דהיה אפשר לעשותם מעיו"ט לאו למימרא דמשום מכשירין ומדאורייתא. אלא מדרבנן הוא. והעד שהרשב"א נקט בהך דאין מוציאין טעמא דמוליד ואפשר מעיו"ט. והכי פירושו כיון דזו אינה אש מצוייה אלא מולידה מחדש ביו"ט ודבר זה היה אפשר לו לעשותו מעיו"ט. ע"כ אסרוהו חכמים. וכדכתב הרב המגיד בשם הרשב"א יעו"ש. ולמה זה אנחנו נדחקים ללא צורך ודו"ק

ודע שהגאון ז"ל עוד פלפל בשקו"ט בדברי הרשב"א משיטתו לשבת לפסקיו בעבודת הקדש כמ"ש. ויש מה לעמוד בד"ק. אכן ראיתי שהיא יגיעה ללא צורך. כי על דברי הרשב"א ז"ל ופירוש דבריו. נאמנים עלינו הרב המגיד והלח"מ ומר"ן הב"י וכל הנך רבוואתא שהביאו דבריו וכולהו סברי מרנן דאיסורו מדרבנן קאמר וע"כ אם עבר והוציאו מותר להשתמש בו. ועד אחרן יקר סהדותיה דהרדב"ז ז"ל שהבאתי דבריו לעיל שראה בדברי הרשב"א להדייא שאם הוציאו מותר להשתמש בו ובודאי שבאחד מספרי הרשב"א ז"ל ראה כן. כי עבודת הקדש לא ראהו הרדב"ז וכמש"ל במקומו. ואחרי יקר סהדותייהו דרבנן על הרשב"א. אנא אני עני בא להראות שדברי הרשב"א ז"ל איסור מדרבנן קא אמר. והם ראו ובררו. ומה צורך לי ולמטלעתי. ע"כ במקצוע הזה של דברי הרשב"א עמד קנא במקומו. ואם דעת הגאון כתב סופר ז"ל ורוח אחרת אתו בדברי הרשב"א. אנן בתר רבותינו הרבים נזיל וד"ב ודו"ק

עוד כתב הגאון הנ"ל ז"ל וז"ל ועוד נ"ל שאם הוציאו כדי להתחמם בו אסור להרמב"ם משום נולד ע"פ מ"ש הה"מ והלח"מ לחלק בין נהנה מגוף הנולד ועיין הסברה נכונה וברורה יותר במחצית השקל. וכו' אבל מוציא אש שמדליק בו העצים אינו נהנה מגופו כה"ג לא אסרו הנולד. לפ"ז מוציא אש כדי לחמם בו אסור ג"כ להרמב"ם משום נולד. וכו' אבל הדבר מוכרח דאלת"ה אלא לחמם שרי לגמרי ואין בו נדנוד איסור אפי' משום נולד דרבנן. קשה גס לאפות ולבשל ע"י הדלקת עצים ממנו יהיה מותר משום מתוך שהותרה לחמם דהוי אוכ"נ. הותר נמי כדי להדליק עצים כדי לאפות כמ"ש הר"ן לענין ביקוע עצים הואיל דשרי לבקע כדי לחמם כן שרי לבשל משום מתוך. וע"כ דגם לחמם יש בו איסור דרבנן מיהא. וכיון דאסור להוציא אש אפי' כדי לחמם הגם שהוא איסור דרבנן. סו"ס מלאכה שלא לצורך היא ועבר אדאורייתא. שוב מלאכת הוצאת האור כדי לאפות ולבשל אסור מכשירין דלא שייך מתוך שהותרה לצורך אוכ"נ. ואפשר דה"ט דנייד הראב"ד מדברי הרמב"ם דס"ל להחם בו מותר מדאורייתא. וכו' עכ"ל

ותוכן דב"ק הם. שהגאון ז"ל בשיטתו מחזיק לאסור הוצאת האש ואפי' בדיעבד אסור להשתמש בו אפי' לאפות ולבשל כיון דאיסורא דאורייתא הוא. ועשה לזה הכרח מתוכם. בהציע שאם הוציאו כדי להתחמם בו אסור גם לשיטת הרמב"ם והה"מ כיון