ומצור דבש סב

ומצאת כי תדרשם זה אסור וזה מותר. כמ"ש המעיין. ולשון הותר לא נתייחד רק לאיסור תורה. ודקדוקי עניות הוא לחלק בין הותר למותר. ופשוט

עוד כתב הגאון הנ"ל ז"ל וז"ל ומלבד משמעות לשונו יש לי להביא ראיה דמלאכה דאורייתא היא. ממתני' דביצה דקתני תחילה פלוגתא דר"א ורבנן לענין המוקצה והדר תני אין מוציאין את האור וכו' משמע דדין זה לכ"ע אף לר"א. וגם קתני במתני' שאחריה ועוד אמר ר"א משמע בדין שלפניו דלא קתני ר"א חולק דמודה לזה. וקשה הא ר"א ריש פרק תולין ס"ל דאפי' מכשירין שאפשר מעיו"ט שרי א"כ לית ליה הא דאין מוציאין וצ"ע. נחזור למקום שבאנו משם דקשיא על הרמב"ם דכתב דאיסור הוצאת האור משום מכשירין שאפשר לעשותם קשיא לר"א מ"ט. ואין לנו לומר רק דס"ל דמלאכה זו דאורייתא וס"ל כתוס' דשבת דר"א לא ס"ל במכשירין דשרו אפי' בדאפשר רק במלאכה דרבנן. אבל בדאורייתא מודה לר"י עכ"ל

ואתו הס"ר. כי אין כאן ראיה דמתני' דאין מוציאין ר"א היא. דהא רש"י והתוס' במתני' שאחרי משנה זו דועוד אמר ר"א כתבו דהך מתני' לאו ר"א היא רק רבנן ומשו"ה ק"ל לרש"י לישנא דועוד דהא אפסקוה רבנן בהך דאין מוציאין דלא ס"ל לר"א. כמ"ש המעין בדברי רש"י והתוס' בביצה דל"ד. ופליאה גדולה היא דאישתמיטתיה דברי רש"י והתוס' הנ"ל שכתבו הפך דבריו ממש. ואזדא לה ראיתו לגמרי. הן אמת כי קושית רש"י על לשון דועוד. יש לה תירוצים אחרים והר"ן הביא משם הרז"ה ז"ל דכיון דכולהו מילי דהדלקה לא חשיבה הפסק. ואחרים תירצו כיון דאפסקוה במילתא דס"ל לדידיה לא חשיבה הפסק. יעו"ש בהר"ן. ותירוץ זה של אחרים הוא כדברי הגאון כתב סופר ז"ל דר"א נמי ס"ל הך דאין מוציאין את האור. אכן בכ"ז אין ראיתו ראיה מכרחת כיון דהמשנה יש בה פירושים לכאן ולכאן. אין להביא ראיה לדינא מדבר הסובל פירוש נגד הראיה וז"פ

וכ"ת לתירוצא דאחרים דכתבו דהך מתני' ס"ל לר"א נמי דאין מוציאין. תקשי להו קושית הגאון כתב סופר ז"ל דמ"ט אין מוציאין את האור קא שמעינן ליה דמתיר במכשירין. אפי' בדאפשר מעיו"ט. ואמאי אסר בהוצאת האש. וזאת היא קושיתו שהניחה בצ"ע. ובמחילת כבוד תורתו לדידן לאו קושיא היא כלל. דבאיסור הוצאת האש אמרינן בגמ' דטעמא משום דקא מוליד ביו"ט. דבר חדש הוא. ובאיסור מוליד. גם לר"א ור"י דשרו במכשירין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. מידו דאסור להוליד דבר חדש ביו"ט. דמה שייכות יש לאיסור דבר הנולד ביו"ט עם דין המכשירין דאוכל נפש. דהא ביצה שנולדה ביו"ט אסירה משום נולד אע"ג דאוכל נפש עצמו היא. ומילתא באנפי נפשה הוא. ואע"ג דאוקימנא בש"ס דמשום הכנה אסורה. מ"מ לס"ד דבתרנגולת העומדת לגדל ביצים. משום נולד הוא ואע"ג דהויא אוכ"נ

וחזות קשה היא בדברי הגאון ז"ל כי כל אלו הדוחקים והקושיות שמבצבצות ובאות עלינו ע"כ צעד ושעל. אינו אלא מפני שתקע עצם הדבר של איסור הוצאת האש ביו"ט אינו אלא משום דהוו מכשירין שאפשר מעיו"ט. ובסיבת החלטתו זאת הוא חולק ע"כ גדולי עולם שכתבו דאיסורו מדרבנן. והוא באחד דדוקא איסור דאורייתא הוא. עם שעיני"ק שפיר יחזו כי בסיבת החלטתו זאת בכל רגע נפול ברשת הדוחקים והקושיות וצ"ע ודומיהן. עם שבאמת אין כאן דוחק. ואין כאן קושיא. ולא פירכא ולא תיובתא שהגם שנאמר דר"א ס"ל כמתני' דאין מוציאין את האש. אין כאן ריח קושי. דשנא ושנא איסור מוליד דבר חדש ביו"ט. דגם התנאים המתירין במכשירין מודים באיסורו. והם הם דברי הה"מ והרשב"א ומר"ן הב"י וכו' אשר כתבנו דבריהם לעיל לא פעם ולא שתים. ולדידהו רווחא שמעתתא. ולמה זה כל אלה איתני עולם בנחת. והגאון הנל' ז"ל בצער הדוחקים וצ"ע ללא צורך. זה פלא

ומ"ש הגאון ז"ל ליישב קושיתו זאת דר"א מודה לר"י במלאכה דאורייתא. וכדכתבו התוס' בשבת. ובזה תמה ראיתו דאיסור הוצאת האש ביו"ט דאורייתא הוא. סליחת"ו אדרוש כי הגדיל התמהון על דבריו אלה. אשר לא ידעתי ליישבם. ראשונה לא הבינותי נועם שיח מ"ש דקשיא על הרמב"ם דכתב דאיסור הוצאת האש משום מכשירין דאפשר מעיו"ט קשיא לר"א מ"ט. הא הרמב"ם לא פסק במכשירין אפי' כר"י וכ"ש וק"ו כר"א. ומאי קשיתיה על הרמב"ם. לישב לו טעם ר"א

ועיקר תירוצו תמוה טובא. דר"א סבר לה כר"י דמודה ליה בדאורייתא וכו' דשיטתו זאת היא תיובתיה לסתור כל בנינו שבנה שהטעם הוא משום מכשירין. שמעתה הוברר הדבר להפך שאין טעם איסור הוצאת האש משום מכשירין כלל. שהרי סגנון הגאון כתב סופר ז"ל בראיתו הזאת. דהך מתני' דאין מוציאין את האש רבנן ור"א היא. ומוכרחים אנו לומר שגם ר"י היא. וכפי"ז הויא מתני' דאין מוציאין רבנן ור"א ור"י. וכ"ע סברי דאסור. והרי הוברר הדבר מעתה דאין טעם מתני' משום מכשירין. הט אזנך ושמע. שכאן הבן שואל. לשיטת ר"א דשרי מכשירין אפי' בדאפשר מעיו"ט למה אסר הוצאת האש ביו"ט. הא מכשירין היא. ומוכרח אתה לתרץ דהכא דהוי דאורייתא מודה לר"י דאסיר בדאפשר. והוצאת האש דבר שאפשר. וא"כ הרי ידענו טעם הני תרי תנאי דאסרי הוצאת האש משום דהוו מכשירים שאפשר מעיו"ט. וכפי"ז הך טעמא דקאמר הש"ס בטעם איסור הוצאת האש. משום דקא מוליד. אין בו צורך לא לר"א ולא לר"י. דהא טעמייהו בידייהו משום מכשירין שאפשר מעיו"ט. והוי דוקא לרבנן דאית להו התיר מכשירין. הוצרכנו לטעם דקא מוליד. ומלבד הזרות שיש בשיטה כזאת ששלשתן סברי מרנן דין אחד ובטעם הדבר יתחלק כל אחד טעם מיוחד כאן הבן שואל שנית דגם לרבנן למה לן טעמא דמוליד. הא דרבנן עדיפא מדר"א ודר"י. שהרי הם התירו בדלא אפשר מעיו"ט ורבנן אסרי במכשירין בכל אופן. וא"כ לא צריך לן טעם דקא מוליד כלל. ומאי שואל הש"ס מ"ט. אטו הש"ס לא שמיע ליה טעמייהו דר"א ור"י דאסרי מכשירין בדאפשר. והכא אפשר מעיו"ט. ואסור. ולרבנן מי לא שמיעי' להו דאסרי מכשירין בכל אופן. והוצאת האש מכשירין היא ואסורה. ומה צורך לטעם חדש דקא מוליד. ואין לן בידן טעמא רבא דמכשירין דאסירי לכולהו. כי ע"כ. האמת הברורה לצאת מסבך הפלפול הזה אשר הכניסנו בדוחקים ומשעולים צרים אין דרך לנטות. היא שענין המוליד האמור בש"ס דילן. לא נגע ולא פגע בטעם המכשירין. כלל. ושיטת הירושלמי היא שיטה אחרת דלא כבבלי. והעד שהוצאת האש ביו"ט לדעת ר"י מותרת. מה שלא ישמע ולא יזכר זה בתלמוד דידן. כאשר כתבנו כ"ז לעיל. ובזה נצא למרחב ונעמוד על בסיס חזק שהעמידונו בו רז"ל הפוסקים ז"ל דאיסורו מדרבנן ותו לא ובזה שקטה ונחה הארץ. וה' יאיר עינינו בתורתו פורת אמת ודרכיה דרכי נועם ודו"ק: