ומצור דבש סא

אימור דשמעינן ליה לר' יהודה במכשירין שאי אפשר מעיו"ט. במכשירין שאפשר מי שמעת ליה. ומשני' דר"א עדיפא מדר"י ע"כ. ומסוגייא זאת מוכח דר"י גופיה הוא דמחלק במכשירין. ולישנא דשמעינן ליה לר"י מוכח הכי. והדבר מוכרע ממקומו שאם ר"י לא אמר כלום מדידיה בחילוק בין מכשירין למכשירין. ורק הברייתא היא שחילקה כן בדעת ר"י. מאי פריך אימור דשמעינן ליה. ומאי קושיא היא זאת הא כיון דלא שמעינן ליה לר"י דקאמר הכי רק הברייתא הכי מחלקא בדעת ר"י. ר"א דסבר לה כר"י תנא הוא ופליג אברייתא וס"ל דר"י שהתיר במכשירין התיר בכל אופן כשיטת ר"א גופיה. ול"ל לשנויי דר"א עדיפא מדר"י. ולחדש גם מחלוקת בין ר"א ור"י במכשירין. ומוכרת אתה לומר דר"י גופיה הוא דמחלק בהכי משום רומיא דקראי. וכיון שהוא גופיה מחלק בהכי. שפיר פריך אימור דשמעינן. והוכרח לשנויי דר"א מוסיף על התר דר"י. וכ"כ הרא"ש בר"ף אין צדין דר"י גופיה הוא שחילק בכך. וכ"נ מדברי התוס' דמגילה ד"ז ד"ה כאן. וכ"נ מדברי התו' בפ' המצניע דצ"ה ע"א ד"ה והרודה

אלא הגם דיהיבינא להגאון ז"ל כל חיליה ונאמר שהש"ס בבבלי הוא שעשה פשר דבר בדעת ר"י. והירושלמי ס"ל דבכל גוונא מתיר ר' יהודה וזאת היא פלוגתייהו דהבבלי והירוש'. אכן הדבר מתמיה ומפליא. שהגאון ז"ל לא זכר ליישב דברי הירושלמי כפי שיטתו. דאין לדברי הירושלמי שום מובן מעתה. ראשונה מאי קאמר מאי ביניהון דר"י ורבנן. ומה שאלה היא זאת, אטו מי זוטר מאי דאית ביניהון. הלא הר גבוה ותלול ביניהון. דר"י מתיר מכשירין בכל אופן. ורבנן אסרי המכשירין בכל אופן. דהא בדעת רבנן שוים הם הירושלמי והבבלי דרבנן אסרי מכשירין בכל אופניהם. ומתני' דאין בין יו"ט לשבת וכו' רבנן היא והיאך יצוייר לשון מה ביניהון. אם הם פליגי מן הקצה אל הקצה. היותר מזה יהיה ביניהם אתמהא. שנית. מה שתירצו בירושלמי דאית ביניהון. אין לו מובן מעתה. דר"ח אמר לחדד ראשו של שפוד ביניהון. ור"ל שפוד שנשבר ראשו ביו"ט. והיא מימרא דרב חסדא גופיה בבבלי ביצה דכ"ח דאחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם באנו למחלוקת ר"י ורבנן. ור"ל דר"ח אמר שלחדד ראשו של שפוד שנשבר ביו"ט מתיר ר"י דהו"ל מכשירין שאי אפשר מעיו"ט כי ביו"ט נשבר. ורבנן אסרי דאזלי לשיטתייהו דמכשירין לא הותרו כלל. וכפי שיטת הגאון ז"ל לא יתכן שזהו לחוד מאי דאית ביניהון. דהא יותר ויותר מזה מתיר ר"י אפי' בדאפשר מעיו"ט. ורבנן אסרי אפי' בדלא אפשר. ופליגי מן הקצה אל הקצה. וכן קשה לר"ח בריה דר"א דקאמר הוצאת האש ביניהון. לא יתכן לפרשו כפי שיטת הגאון כתב סופר. דממ"נ מאי תשובת להוצאת האש הזאת אם הוא דבר שאי איפשר מעיו"ט ומשו"ה שרי ליה לר"י. לא יתכן שזאת היא מאי דאיכא ביניהון. שהרי ר"י מתיר אפי' אפשר מעיו"ט. ואי חשיבת ליה אפשר ואפ"ה ר"י התיר. לא יתכן שמטעם דאפשר הוא דאיכא ביניהון דהא רבנן אסרי אפי' בדלא אפשר. וא"כ מעולם לא תתכן בינייא כזאת בין תרי תנאי דפליגי כל שכל אחד אוסר או מתיר יותר מהבינייא האמורה ביניהם. באופן ששיטתו זאת בהירושלמי לא יכולתי להתאימה עם דברי הירושלמי עצמם. וצ"ע. (ד) ק"ל על הגאון ז"ל איך לא נרגש שבשיטתו זאת בדברי הירושלמי. הלא מעתה נסתר כל בנין ראיתו לדברי הרמב"ם מדברי הירושלמי. דאי איפשר לפרש דמאי דקאמר הרמב"ם דאסור להמציא אש משום דאפשר להמציאה מבערב הוי פירוש דבריו במכשירין דאפשר לעשותם מעיו"ט. דממי למד הרמב"ם ז"ל דבריו אלה אם מר"י הא ס"ל דאפי' אפשר מבערב מתיר ר"י במכשירין. ומהיכא יליף הרמב"ם לחלק במכשירין הא הו"ל להתיר כר"י שהתיר בכל גוונא. ואי כרבנן דירוש'. הא רבנן אסרי מכשירין בכל אופניהם ומהיכן למד לחלק בין אפשר ללא אפשר. כי ע"כ בהכרת אתה לומר דאין פירוש דבריו דאפשר דקאמר הרמב"ם הוי מטעם מכשירין כלל וכלל, רק משום שהוא טורח ביו"ט בדבר שהיה אפשר לו לטרוח בערב יו"ט וכמ"ש כ"ז לעיל ותול"מ

עוד כתב הגאון הנ"ל וז"ל. והנה מדברי הה"מ מוכח דאין בזה רק איסור דרבנן דכתב ולא אסרוהו משמע מדרבנן אסרוהו ומדאורייתא שרי ומשו"ה בעבר והוציאו מותר. ונסתלקה השגת הט"ז בסי' תק"ב. והרע"ב כתב אין מוציאין משום דמוליד ודמי למלאכה. נראה דס"ל דליכא איסור רק דרבנן ודלא כהט"ז. ובאמת משטיחת לשון הרמב"ם משמע דאורייתא הוא. דכתב וז"ל לא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצוייה וכו' ומדכתב ולא הותר ש"מ דאורייתא הוא דאלו מדרבנן הו"ל דאסרו ביו"ט מה שהותר מן התורה. משמע דלא הותר בקרא רק מאש מצוי. עכ"ל

והדבר תמוה ומפליא. כי מדקדוק קל וקלוש דלשון הותר. מצא עז ותעצומות הגאון ז"ל לחלוק על הרב המגיד והרשב"א דבשטיתייהו קיימי כל גאוני ואיתני עולם שקדם זכרם בדברינו כמה פעמים. דכולהו רבנן כתבו דאיסורו מדרבנן. והגאון ז"ל בדחיפה קלא סתר דברי המגיד ודעמיה ורק ממשמעות לשון הותר עשה את החיל הזה. עם שנודע תוקף גדולת חכמת הה"מ בדברי הרמב"ם ז"ל כי הוא נאמן ביתו ודקדק בכל דבריו. ככל הצורך. ומי לנו גדול מהרדב"ז ז"ל שכתב שבכל מחלוקת שתפול בפי' דברי הרמב"ם ז"ל הוא סומך רק על דברי הרב המגיד כמ"ש הרדב"ז בח"א ס' קע"ד והבי"ד הרב יד מלאכי ז"ל בכלליו להרב המגיד והכ"מ יעו"ש

הגם הלום לא ידענא מה הכרח הוא מלשין הותר שהוא דוקא. וק"ל ע"ז טובא. (א) יורנו נא המורה באיזה קרא נאסר הוצאת האש ביו"ט. עד שיקרא זה איסור דאורייתא. וכלפי ליא חזינא. דהא הבערה הותרה לצורך ושלא לצורך אוכ"נ. ולא מצינו בתורה שנתנה גבולין ותחומין בהבערה. אלא הותרה בכל. ואפי' מכשירי ההבערה שהיה אפשר לעשותם מעיו"ט הותרו ביו"ט כמו ביקוע העצים ביו"ט. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד הלכה יו"ד. באופן כי לא מצינו בהתירה שים גבול ותחום. וכ"ש לשיטת הירושלמי דתנינן בפ"ה דביצה במתניתא. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. בשבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט. ולשיטת הירושלמי לא נאסרה ההבערה ביו"ט מעיקרא ולא נכנסה בכלל איסור עד שיצטרך קרא להתירה, ולשיטת תלמודין הותרה לצורך ושלא לצורך. ורק רבותינו ז"ל המה שאסרו הוצאת האש מן העצים ומן האבנים ביו"ט. וכפי"ז לא ידעתי איך נאמר דלא הותר מן התורה אלא באש מצוייה. והיכן מצינו בתורה. תנאי זה והיכא רמיזא איסור זה. לולא דברי רז"ל. (ב) אטו לשון הותר ומותר לא יפול על דבר שעיקר איסורו מדרבנן. וכשיתירו איזה חלק ממנו לא יאמר ע"ז מותר והרי מלאכת חוה"מ תוכיח שכל עיקר איסורה מדרבנן וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מה' יו"ט. (ואעפ"י שדבר זה במחלוקת שנוי וכמ"ש הה"מ שם. עכ"פ לדעת הרמב"ם גופיה הוי איסורו מד"ס) ושם נאמר בהלכות טובא