ומצור דבש ס

והא ידעינן דר"י מתיר מכשירין שאי איפשר מעיו"ט ואוסר בדאפשר. ורבנן ס"ל דבכ"ג אסור. וא"כ הך מתני' דביצה דתנן בה אין מוציאין את האש. והוכרחו בש"ס למצוא טעם מחודש לאיסור הוצאת האש משום דקא מוליד. הדבר תימה דלמה לן טעם מחודש זה. הלא ממ"נ אי הך מתני' דאין מוציאין את האש ר"י היא. הא שמעינן ליה חדא זימנא דר"י אוסר במכשירין שאפשר מעיו"ט. והוצאת האש אפשר מעיו"ט היא. ואמאי שבקינן טעמא דמכשירין דהוי איסור תורה. ואזלינן לבקש טעם מוליד דהוי דרבנן. ואי מתני' רבנן היא תו לא צריכת לטעמא אחרינא באיסור הוצאת האש לדידהו דהא הוצאת האש מכשירין היא ולדידהו לא הותרו מכשירין. וזה פלא נשגב על הגאון בשיטתו זאת שאין לה ישיבה עם תלמודין. כמ"ש. (ג) ק"ל טובא כי לא ידענו מהו הפרי שצמח לנו מהשלום הזה בין התלמודים לדעת הרמב"ם ז"ל. הלא הרמב"ם לא פסק כר"י במכשירין לא בבבלי וכ"ש בהירושלמי. שהרי ר"ח אוקים בירוש' לחדד ראשו של שפוד ביניהון שרבי יהודה מתיר דהוו מכשירין דלא אפשר מעיו"ט דהא השפוד נשבר ביו"ט. וכן הוא בבבלי ביצה דכ"ח מימרא דרב חסדא גופיה דקאמר אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת תנור באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. עיין בפירש"י שם. וא"כ שפוד שנרצם ביו"ט שרי ליה לר' יהודה. כדמשמע ג"כ בירושלמי. והרמב"ם פ"ד מה' יו"ט ה"ח פסק דאסור לתקנו וכמ"ש הרב המגיד ז"ל דכל תיקון שפוד ס"ל להרמב"ם דאסור. וא"כ הרמב"ם לא ס"ל כר"י במכשירין. וכן למאי דקאמר ר"ח בריה דר"א הוצאת אש מן האבנים ביניהון ור"י מתיר. הא לא פסק הרמב"ם כוותיה דר"י דהא אסר הוצאת האש ביו"ט. וע"כ אתה לומר דהרמב"ם ז"ל ס"ל כרבנן בדיני המכשירין וזה ברור בהחלט. וכפי"ז הרי נפל כל בנין הגאון כתב סופר ז"ל למשואות נצח. שלא יתכן בשום אופן לומר דמאי דכתב הרמב"ם בדין האש שאסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב הוי מטעם מכשירין שאפשר מעיו"ט. דהא סברה זו דמכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט אסור ודלא אפשר שרי זאת שמענוה לר' יהודה אבל לרבנן לא הותרו מכשירין בשום אופן. וא"כ להרמב"ם דפסק כרבנן במכשירין לא היה לו צורך לחפוש אחר טעם האיסור משום דממציא וכיוצא. רק הו"ל לסתום דאסור משום דהוו מכשירי אוכל נפש. ורבנן אסרום בכל גוונא. ודי. אלא מכ"ז מוכח ברור דשיטת תלמודין דביצה דקאמר משום דקא מוליד. פליגא כשיטת הירושלמי דאתי עלה מטעם מכשירין. ובהכרת הוא דפליגי שהרי לשיטת הירושלמי ר"י מתיר בהוצאת האש. ולשיטת תלמודין דביצה דהאיסור הוא דקא מוליד גם ר"י מודה דאסור. והרמב"ם ז"ל פסיק כש"ס דילן. דאמרינן טעמא דקא מוליד ביו"ט דבר שהיה יכול להולידו אתמול

ואולם נזהר הרמב"ם ז"ל בלשונו והחליף לשון דקא מוליד בלשון ממציא. אע"ג דשניהם ענין אחד. כדי שלא נטעה לחשוב כי מוליד היינו נולד. ודין הנולד אין לו התר כלל כדין ביצה שנולדה ביו"ט משום דמחוסרת הכנה. וכמו שכן הבין הראב"ד דמטעם נולד קא אתינא עלה בש"ס ומחוסר הכנה כי ע"כ תפס הרמב"ם לשון משילל מטעות זאת. ונקט לשון ממציא ויהיה ענינו מפני שהוא טורח להוציא אש ביו"ט מה שטרחא זאת היה יכול לעשותה אתמול. ומזה הניח מקום פתוח להתר שאם עבר והוציאו הותר כיון שאין זה נולד. וכן למדו גם פוסקים אחרים שאם לא היה אופן להוציאו מאתמול שרי להוציאו וכמש"ל. ונקודת המרכז שעליו סובב ציר ההתר הוא משום דעיקר איסור הוצאת האש הוי איסורא דרבנן. דקא מוליד. וכיון דעבר והוציאו או שלא היה אופן להוציאו אתמול לא גזרו רבנן. זאת היא השיטה הברורה בשיטת תלמודין ופסק הרמב"ם כתלמודין דביצה. דקא ממציא ואיסורא דרבנן הוא. ואין קשר בין שני התלמודים כלל ואין כאן מקום לכל מ"ש הגאון כתב סיפר ז"ל בזה אחר המחי"ר מכת"ר ודו"ק

עוד כתב הגאון הנ"ל וז"ל אלא דצ"ע לפי דס"ל להרמב"ם דהו"ל כמכשירים שאפשר לעשותם מאתמול וגם לר"י אסור. ואיך תלה בירושלמי זה בפלוגתא דר"י ורבנן הא גם לר"י כל שאפשר אסיר. ובודאי רחוק לומר דבהא פליגי ש"ס דילן עם הירוש' אי מיקרי זה אפשר לעשותו מעיו"ט. דבאמת לולא שאמרה הרמב"ם לא היה פשוט שזה מיקרי איפשר כמובן. וכו' וצ"ע. ואחר ההתבוננות מעט מצאתי מקום ישוב לקושיא זאת דבאמת הא דר"י מודה במכשירין שאפשר מאתמול אינו מפורש בר' יהודה אלא הש"ס פ"ק דמגילה ובביצה דכ"ח מפרש כן לר"י דדרש הוא ולא מכשירין ועשה פשר דבר לר"י בין מכשירין למכשירין. ובירוש' בשני מקומות הללו לא נמצא פשר דבר זה לר"י ולא מפרש מקראות לרבנן ולר"י מהיכן נפקא להו. ועיין שבת ר"ף תולין בתוס' שם דכתבו תחילה דר"א לא דריש תיבת הוא ודחה מנ"ל לר"י דדרש כן. ועיין רשב"א שם שאחז בזה. ונ"ל עיקר דר"א לא דריש הוא. והא"ש דהירושלמי ס"ל דלר"י גבי מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט מותר לר"י כדס"ל לר"א. וש"ס דילן. דס"ל דר"י ס"ל בשאי איפשר דוקא מותר. לכן דייק מ"ש משום דמוליד ביו"ט מה שאפשר מעיו"ט. וגם לר"י אסור. וירושלמי תלה זה בדר"י ורבנן דלר"י מותר הגם שאפשר מעיו"ט. וא"ש נכון עכ"ל

ואת אדוני הס"ר כי כל דב"ק תמוהים מהחל ועד כלה. א' כי תחת אשר היה חוקר לשים שלום בין התלמודים. עתה חזר וריחק אותם גם במה שהיו מקורבים. דעשה מחלוקת הבבלי והירושלמי בשיטת ר' יהודה. דלדעת הירושלמי פליגי ר"י ורבנן מן הקצה אל הקצה. ובבבלי לא פליגי אלא בדלא אפשר מאתמול דר"י מתיר ורבנן אסרי. ומי הכריחנו לזאת. (ב) אם הקושי שמצא בדברי ר"י שהתיר בירושלמי הוצאת האש הגם שהם מכשירין דאפשר מאתמול נגד ס' ר"י בבבלי. היא שהכריחתו להגאון כתב סופר ז"ל לשום מחלוקת כזאת ביניהם. הדבר תמוה דל"ל לאפושי פלוגתא. הלא רק שיטתו שרצה להרכיב דעות ב' התלמודים בשיטה אחת. היא אשר הביאתנו למבוכה זאת. אכן לו הניח דעת הבבלי דאתינן עלה מטעם מוליד. לבדה. דבשיטה זאת גם ר"י אוסר. ודעת הירושלמי דאתי עלה מטעם מכשירין לחוד. ור"י מתיר משום מכשירין כדס"ל בבבלי א"כ דעת ר"י במכשירין שוה הבבלי והירושלמי. דר"י התיר במכשירין שאי איפשר מאתמול. ובדאפשר אסר כס' רבנן. אכן מה תועלת מצא הגאון ז"ל בשלום זה להעמיס לשון הירושלמי לתוך הבבלי. ולשים מחלוקת ביניהם בדעת ר"י. ומוכרח לומר דר"י ורבנן פליגי מן הקצה אל הקצה. זו קשה מסבול. (ג) ק"ל טובא בתירוצו שהמציא לקושיתו הנ"ל. דהך חילוקא דאמרינן במגילה ובביצה דר"י מפליג במכשירין בין שאפשר ללא אפשר מעיו"ט. הש"ס בבלי הוא שעשה פשר זה ביניהם. ולא ר"י גופיה. וכפי"ז רצה לומר דהירושלמי לא ס"ל פשרה זאת וס"ל דר"י מתיר אפי' בדאפשר מעיו"ט. וזאת היא שחידש בפלוגתייהו דהבבלי והירושלמי. ואתו הס"ר דלא זכר אדוני הסוגייא דפ' תולין הערוכה לפניו דאמרינן התם דר"א סבר לה כר"י במכשירין. ופרכינן