ומצור דבש נט

כיון דאיסורו מדאורייתא. וכאשר בע"ה יתבאר הלאה בדברינו. וע"ז ישתומם כל מעיין. עכ"פ בעיקר הדין אין חדש בדברי הרב פעלים יבדל לחיים. רק מה שבדברי הגאון כתב סיפר ז"ל. כי לא שקו"ט בעיקר זה. ובמה שהשיג על הרב כרם חמר ז"ל. אניף ידי בע"ה לישב דבריו בטו"ט. ולהוציאו נקי מכל קושיותיו והשגותיו עליו. ומצאת כי תדרשנו בסעיף הבא אח"ז בע"ה

עכ"פ. בעיקר הדין שהעליתי להתיר. אין כאן דבר אשר ירתיע אותנו לאחור. לשוב ממה שכתבנו. מתרי טעמי תריצי. (א) כי אין מה להתלמד מדברי כתב סופר ז"ל כלום. יען כי הוא בכחו כי רב הוא בנה לו לעצמו שיטה חדשה לאסור אפי' אם הוציאו בדיעבד וחלק על כל גדולי עולם אשר מימיהם אנחנו שותים לרוייה. ובלי ראיות מדברי פוסקים אחרים חולקים. רק בעצם פלפולו בשיטת הרמב"ם והראב"ד לבד. ממנו הוציא דין מחודש לאסור גם בדיעבד. גם שהוא נגד ס' מרנן ורבנן שקדם זכרם. ואנחנו לא הורגלנו בדרך הזאת ולא כן למדונו רבותינו ילידי ספרד דרכי הפסק וההוראה באופן כזה התמוה. ואין אנחנו רק מלקטי שבולים משדה תבונות חכמתם. והם שאמרו להתיר ולא אנחנו. והם שהורו לנו שאם עבר והוציאו מותר. והם הם שהורונו ששרי להוציאו ביו"ט היכא דלא הוה אפשר ליה. ודבריהם העלינו על הכתב ומדבריהם לא נסור. ואין ביכלתנו לומר על המותר אסור. וברור הוא שאין להניח דברי רבותינו והם הרבים. ולילך אחר היחיד. וע"כ אין מדברי הגאון כתב סופר ז"ל ראיה לסתור מטעם האמור ומדובר. (ב) שאעיקרא אין בדברי הגאון כתב סופר ז"ל שום סתירה לדברינו שכתבנו שאלה עצי הכברית אינן הוצאה ותולדה חדשה בחיכוכם להוציא מהם האש. כי האש שבהם אש מצוייה ומוכנת ומזומנה בהם תמיד. שהרי לא נגע הגאון הנ"ל במקצוע זה. רק הוא שקו"ט בהוצאת האש מן העצים ומן האבנים ביו"ט. שזאת היא תורה מורשה לנו בש"ס ופוסקים. ולצד שהוא מדמה שהוצאת האש מן העצי הכברית היינו הך דמתני' דאין מוציאין את האש מן העצים. על היסוד הזה הוא משקו"ט לאסור. ולא כתב הגאון ז"ל ההפך שעצי הכברית היא תולדה חדשה ביו"ט. ולא ביאר עליה בזה כלום. ואנחנו הוכחנו בעניותין שאין יחס. ואין דמיון. ואין השוואה. לעצי הכברית האלה. עם דינא דמתני' דאין מוציאין את האש מן העצים. כלל. כי פנים חדשות הם אלה. שמוציא אש בלי עמל ובלי טורח. ואפי' חיכוך אין צורך להם כמש"ל. ואתה תחזה. כי הגאון הנ"ל ז"ל הפריז על המדה לאסור אפי' לתחוב עצי הכברית תוך אפר חם כדי שידליקו. ואפי' להדליקם מגחלים שהם עוממות. לב צדיק מהסס בזה ולחומרא. רק להדליקם מגחלים לוחשות וכמ"ש המעין בדב"ק. ואולי עצי הכברית שהיו בזמנו היתה המצאה אחרת. מה שאין זה בעצי הכברית שבזמנינו. בדור האחרון שבנגיעה קלה תצא להבת שלהבת האש מועילה תכף לתשמיש ומתקימת זמן מה. כידוע. ולא יאומן שימצא מי שיאמר בדורנו כי החיכוך של העצי כברית היא סיבת מציאות האש שבהם והויא החיכוך הוא הוא המוליד את האש הזאת יש מאין והוי מוליד ביו"ט תולדה חדשה חלילה. וע"כ אין מדברי הגאון כתב סופר ז"ל לא סיעתא ולא תיובתא לדידן

ואולם בכ"ז לא אסוג אחור מלהתבשם מריח הטוב של עוצם פלפולו בנדו"ז. וכבודם של מרנן ורבנן הפוסקים ז"ל קמאי ובתראי אשר הגאון חלק עליהם היא תחייבנו לעיל בדב"ק. ואעמיס ע"ע מלאכה שאיני צריך לגופה. פן יחשוב המעיין. כי עצם פלפולו הכריחו באמת להטות מדברי הפוסקים ז"ל ולחלוק עליהם. כי אין דרך לנטות ויצדקו דבריו מדבריהם. כי ע"כ השתעשעתי בדברי הגאון הנ"ב מראשם לסופם. ואת קושיותיו. ואת אשר השבתי עליהם אשימם דוברו'ת לעין הקורא. ובזה הצלתי כבוד מרנן ז"ל מידי אחיזותיו. וזכותייהו יעמוד לי. להאיר בתורת ה' תמימה עיני שכלי

ראשונה כתב הגאון כתב סופר ז"ל כי הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ד' מה' יו"ט שאין מוציאין את האש וכו' שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצוייה וכו' שאפשר להמציא אותה מבערב. היינו טעמא משום דהו"ל כמכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. שאסור גם לר' יהודה. והראב"ד כתב משום נולד. ואני מצאתי ראיה להרמב"ם בירושלמי פ"ק דמגילה במתני' אין בין יו"ט לשבת. וז"ל. תני בשם ר"י אף מכשירי אוכל נפש התירו. מה ביניהון רב חסדא אמר לחדד ראשו של שפוד ביניהון. ר"ח בריה דר"א אמר. להוציא אש מן האבנים ביניהון. הרי מפורש דס"ל דהוצאת אש מן האבנים משום מלאכה והוי מכשירי אוכ"ן ותליה בפלוגתא דר"י ורבנן וכהרמב"ם וצ"ע על הראב"ד. וצ"ל דהראב"ד משמע ליה מש"ס דילן דקאמר משום מוליד ולא אמר משום מלאכה דמכשירין דאפשר לעשותה מעיו"ט. ש"מ שחולק על הירושלמי בטעמא דמילתא דאין מוציאין ונקטינן כש"ס דילן. והרמב"ם בא לעשות שלום בין התלמודים. ודייק לה ג"כ מלשון ש"ס דילן דקאמר משום מוליד ביו"ט דמשום מלאכה שאפשר לעשותה מעיו"ט כמ"ש הלח"מ הגם דלשון מוליד לאו לישנא מעלייא ומ"מ טוב לאחוז בטעמא דהירושלמי עכ"ל

ואת אדוני הס"ר כי דבריו תמוהים טובא ואין מדברי הירושלמי לא סייעתא להרמב"ם ולא תיובתא להראב"ד כאשר אבאר. כי הנה הגאון ז"ל כתב שהרמב"ם עשה שלום בין התלמודים והרכיב דברי שניהם בחדא מחתא. ומכח השלים הזה הוליד הגאון ז"ל שיטה חדשה בפי' תלמודין דביצה דמאי דקאמרינן התם בטעמא דמתני' דאין מוציאין משים דקא מוליד ביו"ט הוי פירושה משום דהוו מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. ועם שלשון מוליד האמור בש"ס איננו סובל מעמס הדוחק הנורא הזה. אכן נעמיס אותו ע"ע כדי לקרב את הבבלי עם הירושלמי. זת"ד. ואתו הסליחה כי זה נמנע ואי אפשר לקרב את המרוחקים בזרוע. בשגם נעמיס עלינו כל כובד הדוחק שהמציא לנו הגאון. הט אזנך ושמע כמה חבילי תמיהות נופלים בדבר, (א) אם פירוש דקא מוליד האמור בטעמא דאין מוציאין האש וכו' דתנן במתני' הוי מטעמא דמכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. א"כ יתחייב מזה בהכרח דמתני' דאין מוציאין ראש מן העצים וכו' ר"י הוא מארה דמתני'. ולא רבנן. דאלו לרבנן דפליגי עליה דר"י ס"ל דמכשירין אסורים בין שאפשר מעיו"ט ובין לא אפשר כדמוכח בסוגיין דביצה דכ"ח ע"ב ובמגילה ד"ז. וזה נמנע דרבינו הקדוש סתם מתני' כר"י ולא כרבנן. ובמגילה תנינן להפך דסתם מתני' רבנן היא כמ"ש המעיין. וע"כ אתה מוכרח לומר דמתני' דאין מוציאין את האש רבנן היא. ולדידהו לא יתכן לומר דטעמא דמתני' דקאמרי' משום דקא מוליד הוי משום מכשירין שאפשר מעיו"ט דרבנן אסרו מכשירין בכל גוונא בין דאפשר מעיו"ט ובין לא אפשר וכמ"ש כ"ז בסעיפים הקודמים. (ב) דאי טעם דקא מוליד האמור בתלמודין הוי פירושו משום מכשירין שאפשר מעיו"ט. וזהו הטעם שהרמב"ם תפס לשין משותף כדי לצאת ידי חובת שניהם הבבלי והירוש' יחד. הדבר קשה מאד. דהא פלוגתייהו דר"י ורבנן הא שמיע לן בביצה ובמגילה