ומצור דבש נז

יחידי. וכן לשאר הדברים האחרים דוק ותשכח שהם דברים שיש בהם טרחא מרובה. ואין לך אדם שנזקק להוצאת האש באופן כזה אם לא מתוך דוחק מתוך צרה. וע"כ רבותינו ז"ל אשר ידעו מהטורח שיש בהמצאות אלה אסרום לעשותם ביו"ט. האמנם רחוק רחוק מן השכל שרז"ל יאסרו עלינו את הוצאת האש מעצי הכברית אשר לא היתה ולא נבראת עדין בזמנם ואפי' בזמן מר"ן ז"ל עוד לא יצאה ההמצאה של עצי הכברית. ורק בזמנינו אנחנו נתחדשה ההמצאה הנפלאה הזאת קלת הטורח. ואין בה לא יגיעה ולא עמל וטורח. ומצוייה היא לכל אדם כמלך. וכהלך. בביתו ובלכתו בדרך. והיא המשתמשת לאדם בזמנינו. בכל תשמישיו אשר יצטרך לנרות ולאש. ובה כל אדם משתמש כל עת ורגע. ואת הדלקת האש מעצי הכברית המצוייה ומוכנת ומזומנת לאדם יאסרו אותה ביו"ט. מעתה אין דרך לפנינו כי אם להביא גחלת מביתו או מבית שכנו הקרוב אליו ולשים עליה פחמים ולנפוח עליה בפיו או במפוח אם יש לו. אשר עד אשר תתלקח האש באופן כזה צריך כערך רביע שעה. וטרחא כזאת מותרת ביו"ט. ולהוציא אש כרגע בלי שום טרחא ויגיעה ועמל אסור משום כבוד יו"ט. האם אין זו סברה הפוכה ועקומה מארבע דפנותיה. וכפי"ז רבותינו ז"ל לא הקלו עלינו הטרחא ביו"ט רק העמיסו עלינו עבודה וטרחא נוספת ביו"ט מה שאין לנו כמוה בימות החול. חלילה לרבותינו ולתורתינו הקדושה הטהורה והצרופה. אש דת לנו. שתתנהג עמנו באופן כזה. ולוא ראו רז"ל בימיהם את המצאת העצי כברית האלה. היו אוסרין עלינו הוצאת האש באופן אחר זולתה. כי העצי כברית אש מצוייה ומוכנת היא. ומה שאסרו רז"ל הוצאת האש מן העצים ומן האבנים היינו להיותה רבת הטורח ותולדה חדשה בעלת יגיעה ועמל. כי אין זה אש מצוייה. והם אמת ודבריהם אמת. ודי לנו שנשמור לקיים את דבריהם. ולא להתחכם יותר מהם. ודו"ק. (ד) אדברה נא עוד רגע אחד להוציא הטעות מלב האומר כי הוצאת האש מעצי הכברית. היא היא מה דתנן במתני' אין מוציאין את האש מן העצים. והרי אנחנו רואים כי מעצי הכברית אנחנו מוציאין אש שלא היתה קודם לכן ולאו היינו מתני'? כי ע"כ אומר כי הוא טועה בפשיטות כל האומר כן. ועלינו לדקדק בדברי רז"ל ונראה אור אמת הלא רז"ל אמרו אין מוציאין את האש לא מן העצים. ר"ל מגוף העצים לא נוציא את האש. דומייא דמן האבנים ומן העפר. ואין לך פירוש בהוצאת האש מן העצים כי אם מה שפירש בו הגאון פחד יצחק ז"ל כמש"ל. אכן העצי כברית האלה לא מן העצים שבהם אנחנו מוציאין את האש כי האש מוכנת ומזומנת באותו הכדור הדבוק בראש עצי הכפיש. וסיבת העץ הוא כדי שיאחז האדם בידו את האש הזאת וידיו לא תכוינה ע"י אחיזתו בידו את העץ. שהאש היא בראש הכפיש. ופעמים רבות שאדם מדליק את הכפיש של עצי הכברית. וברגע הדלקו. מדליק ממנו את הנר ומשליך את העץ הלאה כי אין לו בו צורך עוד כידוע לכל אדם. ושנית סיבת העץ מועלת להאריך זמן הדלקתו כי תו"מ בהתפוצץ להב הכדור שבראש הכפיש. תאחז האש בעצי הכפיש ויאריך הדלקתו עד תום העץ שיש בזה שיעור מינוט אחד או יותר ויועיל לאדם לכמה דברים. וא"כ מעתה הלא תבין כי העצים של הכברית הם הנדלקים מאש. לא הם המוציאים את האש. וקח לך מופת חותך שבזמנינו עתה החליפו את העץ של הכברית. בחוטי שעוה או חלב ואין עוד עץ. וסיבת ההמצאה של החוטים הנז' הם להאריך זמן יותר של הדלקתם של הכדור אש כי החוטים של שעוה יתקימו זמן רב יותר מהעץ. וזאת הוראה עצומה שאין העץ סיבת ההדלקה רק האש מצוייה ומוכנת וחזקה מאד טמונה בראש הכפיש. ובהתפרץ הלהב של הכדור תו"מ ידליק מה שתחתיו יהיה מה שיהיה עץ או חוטי שעוה או חלב וכיוצא. ודי בזה למבין ומודה על האמת

וכן ראיתי בס' זכר נתן הנד"מ בה' יו"ט אות מ"ה שכתב עמ"ש מר"ן אין מוציאין את האש. ויש להסתפק באותם העצים של גפרית וכו' שתו"מ יוצא השלהבת אם זה בכלל אין מוציאין אח האש. כי שאני אלו (של עצים ואבנים ימים) שצריך כח גדול וטרחא רבא והוי כמו יש מאין. אכן באלו העצי גפרית אין בהם טרחא כלל. ובשפיפא אחת יוצא שלהבת. ומה לי אם מניח העץ המחופה בגפרית הנז' על האש שזה ודאי מותר. או על הכלי שבו הגפרית. שגם הוא יוצא תכף ומיד שלהבת שהרי הוא כאש מותר. או כיון שהוא בכח ואין האש בעין אסור. והעולם תופסים להחמיר למעשה. עכ"ל. ונראה מדבריו שדעתו נוטה להתיר שהרי הרב מטעים מאד צדדי ההתר יותר מצדדי האיסור. וכן מתבאר מסי"ד שכתב שהעולם תופשים להחמיר. ר"ל לא שברור להם הדין לאיסור ותופשים לחומרא. ודו"ק

והן עתה חזה הוית להרב הגדול בדורנו כמוהה"ר אברהם אנקווא זצוק"ל בספרו כרם חמר ח"ב ס' צ"ו שנשאל על אלה עצי הכברית הנקראים בלשון צרפית אתהיה דמר אלומיט אם מותר לחככם ולהוציא אור אי הוי מוליד וכו' והשיב הרב ז"ל שאין ספק בדבר שהוא מותר שהרי היא עצמה אש ורק מכוסה בדבר המקרר שתהיה שמורה לזמן שנרצה. ונסיר את הכיסוי שעליה ותצא אש. והביא אות ומופת שהיא אש ממש ומצוייה בהאלומיט. שאם יונחו במקום קר. אזי האש שבתוכם תכבה ע"י הלחלוחית ותו לא חזי להדלקה אפי' אם יחכנו כל היום. וכתב עוד דלטעם של הרמב"ם משום דהוה אפשר להמציאו מעיו"ט הא נמי שרי. דהדבר מצוי הרבה שיטמין האדם אש מעיו"ט ותכבה או תודלק בליל. ולמחר ביו"ט אין לו במה להדליק כי אם בהאלומיט. והר"ז דומה למכשירין שאי איפשר לעשותם מעיו"ט. והביא גם מ"ש ג"ע בברכ"י משם הרב בית מועד דשרי לכתחילה להוציאו אם לא היה איפשר לו להוציאו ביו"ט. וגם על זאת חשף זרוע קדשו דאין לו לאדם לילך להתבזות לשאול גחלת מן הבתים ומן החצרות משום כבוד הבריות והרחיב בנדון זה כיד ה' הטובה עליו. ואסיפא דמילתא מסיק וז"ל המורם מכל האמור דאין כאן ספקה לקוצר דעתי דמותר לכתחילה היכא שלא נמצא אש בחצרו. להדליק האלומיט. ולעשות קאפ"י בבקר השכם שזהו שמחת יו"ט. והמחמיר אינו אלא מן המתמיהים עכ"ל. ושמח לבי שכיוונתי לדעת רב מפורסם כמוהו ומצאתי אילנא רבא ותקיפא לסמוך עליו. ובעניותין אנן הרחבנו הדיבור יותר להראות לכל כי אש הכברית האלה אש מצוייה ומוכנת ומזומנת היא ושרי ביו"ט להדליק העצי הכברית ולהשתמש מהם לכל צרכי האדם. וככל מה שכתבנו משם רבנן קדישי וקשישי בסעיף הראשון והשני. אך בלבד שלא יכבנו אחר ההדלקה רק או ישליכהו לתוך אש בוערה. והוי כמוסיף עצים על האש. או יאחזנו בידו עד שידליק העץ כלה. או יניחנו בנחת במקום שיוכל להדלק או שיכבה מאליו ותול"מ. וצויי"מ וימ"ן

ומעתה אחרי אשר בחסד ה' עזרנו לפשוט שאלה הראשונה בכחא דהתירא וככל הכתוב. מעתה נפן אל השאלה השנית ששאלת על ענין אור הליקטריק אשר חוטיו סובבים בבתים ובעליות מקום