ומצור דבש נו

אחר האש יוצאה. א"כ הו"ל מוליד דומייא דהוצאת האש מן העצים דהוי נמי ע"י חיכוך ואסירי לכתחילה מיהא

ועל זאת אשיב בעהי"ת. ראשית דבר עלינו להתבונן באותם האמצעיים שמהם מוציאים אש השנויים במשנתינו שהם העצים והאבנים והעפר ורעפים ומים. כיצד היא תחבולות חכמתם להוציא מהם אש. ורש"י במתני' פירש מהם רק שנים שהם מן המים שנותנים מים בכלי זכוכית לבנה ונותנים אותו בחמה בעת שהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת ומביאים בזכוכית והיא בוערת. ומן העפר כשחופרין בקרקע קשה מוציאה אור כעין גרגישתא שלנו. ועיין בערוך ערך גרגישתא משם ר"ש בכתובות ד"ס ע"ב וביבמות דק"ו ע"ב שהוא מעבה האדמה וכו' יעו"ש. האמנם מן העצים לא ביארו לנו רבותינו והרמב"ם ז"ל בהיו"ט פ"ד כתב לא מן העצים ולא מן האבנים והוסיף גם לא מהמתכות כגון שחוככים אותם זב"ז או מכים אותם זה בזה. וכחידה סתומה בעינינו כיצד הוצאת אש מן העצים. כי מן האבנים ידענו שיש מין אבן קשה כציר החלמיש ומקישין עליו בכלי ברזל בכח ומוציא ניצוצות ומביאין איזה אמצעי שממהרת האש להאחז בו ומניחין אותו דבוק עם האבן הקשה וכשהניצוץ יוצא מן האבן בחוזק ההכאה פוגע בהאמצעי ההוא ומדליק. והמצאה זו ידועה בין הערביים נוסעי מדברות. האמנם מן העצים לא ידענו פתרונו. ואפריון נמטיה להגאון פחד יצחק לאמפרונטי זצוק"ל שבאות אש ביאר לנו עשיתו. שהוא ממין עץ מיוחד הבא מערי הודו ומעגלין אותו וע"י תחבולות חכמה מוציאין אש מזה החיכוך. ולזה צריך בית אפל כי לאור היום אינו נראה. וכן כתבו משמו הרב בית דוד והרב אדרת אליהו ריקי בפירושם למשנה זאת עיין עליהם בדב"ק

ומעתה דעת לנבון נקל. כי אין יחם ואין דמיון ואין השוואה בין הוצאת האש מן הדברים האמורים שאסרו לנו רז"ל הוצאתם. לעצי הכברית שבזמנינו שהאש מצוייה בראשי הכפישים האלה. מכמה אנפי חריצי. המובנים לכל מי שיש לו מוח בקדקדו. ולימודו רחוק מההתעקשות וההתנגדות רק ישר הולך. בעיון אמיתי. (א) הדבר ברור שהוצאת האש מן הדברים האמורים היא התחכמות גדולה והולדת המצאה חדשה. הבט וראה כמה אופנים צריך להתחכם בהם הרוצה להוציא מהם אש. נקח בידינו למשל את העצים. באשר שאין ביסודם אש רק הוא מולידו בהם בתחבולה. ראשונה צריך לזה מין עץ ידוע. שלא כל העצים יולידו לו האש. ושנית סגולת החיכוך של העץ הזה זה בזה במין חיכוך ידוע להממציא הוא העיקרי בהמצאת הוצאת האש. שאם לא יחככם זה בזה. הגם שיכניס את העץ לתנור בוערה לא יצא מהם האש וכן אם יחכך העץ בכותל לא ישיג מטרתו. וכן מן האבנים לא כל האבנים יוצא מהם אש רק מין אבן מיוחד. וכלי ההכאה הוא מיוחד וכן העפר וכן המים. ונמצא שלכל מין מאלה יש לו תחבולה מיוחדה וכלים אמצעים לזה. ותדע שגם אם יחבר האדם העצים והאבנים והעפר והרעפים והמים כולם כאחד במקום אחד ויקיש עליהם כל היום יגע בדי ריק ואש לא יוציא כלל. הגם שבכללותם כל אחד מהם יוציא מהם אש כדתנינן במתני'. והטעם כי בכל אלה אין האש בתוכם מצוייה. רק ע"י התחכמות. והתחבולה שמועלת לזה לא תועיל לזה. וזה ברור והאורך יותר מזה ללא צורך

אכן העצי שריפה הנקראים כברית שהומצאו בזמנינו זה הם אש גמורה. ומצוייה וטמונה בראשי הכפישין. ואפי' בלי חיכוך תצא האש ללהב אם יתנם בחמה. או אם יטמינם בחיקו ויתחממו קצת תצא הלהב לשלהבת. וכן אם ידחו קבראשי הכפישים באצבעותיו. או אם ידרוך עליהם ברגליו. או אם יתקרבו לכל דבר חם קצת תתלהב האש כרגע. ורק במעט חימום יצא האש והיא אש מצוייה ממש ואין החימו' תולדה חדשה חלילה. כי החום דבר טבעי בכל הנבראי' ולא אסרו לנו רז"ל לגרום חום ביו"ט. כי הלא הפחמים עצמם שהם כלי האש ומותרים ביו"ט בלי ספק. צריכים הם להתחמם מאור האש ואח"ז תאחז בהם האש. והדבר ברור כי העצי הכברית היא אש מצוייה ומוכנת וטמונה בראש הכפישין. ורק נעשית בתנאי זה שרק ע"י חיכוך להביא לה חום אז יצא הלהב. כי זאת עשו לבל יהיה תשמישם מסוכן אם ידלקו באפס יד. ואולי אין החיכוך שלהם חובה. כי בכל חום שיהיה ידליקם. כי היא אש מוכנת ומזומנת לכל אדם בכל עת וזמן. ובכל מקום. וכן חיכוך העצי הכברית אין לו שום תנאי מיוחד. שאם יחככם בכותל או בעץ או באבנים. או בעפר. ידליקו כרגע. כי אין צורך להם רק תנועה קטנה שתוליד חום קצת וזה הוראה עצומה להיותה אש גמורה. (ב) גם זה ברור כנכון היום מדברי רש"י ז"ל שאין האש היוצאת מהדברים האלה האמורים במשנתינו היא אש ממשית שתועיל לשום דבר. כי אם בהתחבר אליה דבר אחר שתאחז בו הניצוץ היוצא מן הזכוכית לבנה שיש בה מים. או ניצוץ היוצא מחפירת הקרקע הקשה או מן העצים כדבר האמור. אותו ניצוץ היוצא אין בו שום ממשות כי איננה אש יסודית וטבעית ומוכרחים אנחנו לקרב אל הניצוץ ההוא נעורת פשתן או תבן יבש מהדברים הנשרפים מהם שיאחז אותו הניצוץ בנעורת ומן הנעורת ידליק עצים או פחמים וכיוצא. ונמצא שמקור האש ההיא היא תחבולה. ולא אש מועילה בעצמה. והיא המצאה להוצאת האש והולדתו. והתולדה הזאת צריכה לגוף אחר. האמנם בעצי הכברית האש הזאת ברגע הוצאתה תועיל להאדם להנות ממנה תו"מ להדליק הנרות. או להאיר בחשך ליכנס במקום אפל ולצאת ממנו. לעלות אל המדרגות בלילה ולירד מהם. להדליק בהם הפיפא או הסיגארו למי שמתירין אותו ביו"ט. ולכל תשמישי האדם לנר יועיל העצי כברית האלה כרגע. ותועלתה והנאתה להאדם היא קרובה כרגע. ומה יחס ודמיון יש בין אלה הכפישין. עם הוצאת האש מן העצים ומן האבנים והעפר וכו' שאין אדם יכול ליהנות מהאש הזאת כלל כי אם אחרי טרחה ויגיעה לחבר אחד באחד. וזה להיות שהכפישין היא אש ממש יסודית מוכנת ומצוייה. מה שאין כן הנך. וזה ברור. ומטעם זה כתב הר"ן ז"ל בטעם ביקוע עצים ביו"ט שהתירו רז"ל הגם שהם מכשירין שאפשר לעשותם מערב יו"ט. אכן מכיון שמהעצים האלה יוכל האדם ליהנות מהם ולהתחמם כנגדם הוו להו כאוכל נפש עצמו יעו"ש בד"ק. וא"כ הכא כיון שמגוף הכפישין האלה יוכל האדם ליהנות מהם בהדלקת נרות או להדליק מהם אש. ולילך בבית אפל ולחזור. שרו דהוו ליה כאוכל נפש עצמו. ודברים ברורים הם. (ג) הדבר ברור שכוונת רבותינו ז"ל שאסרו לנו הוצאת האש מן הדברים האמורים במשנתינו ביו"ט. היינו משום שהיא הוצאת אש רבת הטורח. וכל אדם בשאר ימות השנה איננו רגיל בהוצאת אש באופן הנז' אפי' אדם אחד מני אלף. כי היא יגיעה עצומה להניח מים תוך זכוכית לבנה ולהניחה בחמה ולהמתין עד שיהיה חום השמש חזק מאד עד שיתחמם המים ותצא ניצוץ להבעיר ממנה הנעורת. וכן הוצאת העצים שצריך עץ מיוחד ובית אפל וכל זה כדי להוציא ניצוץ