ומצור דבש נה

הא מיהא שמעינן מדברי הירושלמי. דלר' חנניה בריה דר' אבהו דאוקים להוציא אש מן העצים ביניהון. ש"מ דלר"י מתיר להוציא אש מן האבנים והעצים ביו"ט. ורק רבנן הוא דאסרי. וכפי"ז מוכרחים אנחנו לומר בדעת הירושלמי דסתם מתני' דאמרה אין מוציאין את האש מן העצים. רבנן היא ולא ר' יהודה. דלר"י שרי והשתא קשה טובא דהא בבבלי מבואר דלר"י דמתיר מכשירין היינו דוקא במכשירין שאי איפשר לעשותם מעיו"ט כמבואר בסוגיין דמגילה ודביצה דכ"ח. והוצאת האש היא מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. וכיצד תנינן בירושלמי שר' יהודה מתיר בהוצאת האש הא הוי ליה מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. ולומר דהבבלי והירושלמי פליגי בדעת ר' יהודה. דלבבלי ס"ל דר"י מתיר רק מכשירין שאי איפשר לעשותם מעיו"ט ובדאפשר אסיר. והירושלמי ס"ל דבכל אופן מתיר רבי יהודה בין דאפשר מעיו"ט ובין דלא אפשר. הא ודאי ליתא. דלמה לן לאפושי פלוגתא בין הבבלי והירושלמי מן הקצה אל הקצה לא

מפשינן. וכל מאי דמצינן לאשיוי דעת הירושלמי עם הבבלי משכוני אנפשין לתרץ דבריהם. זאת ועוד גם דברי הירושלמי בעצמם סתרי אהדדי דאם ר' יהודה מתיר בהוצאת האש ביו"ט אפי' דהוו מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. וס"ל להירושלמי בדעת ר' יהודה דמתיר מכשירין בכל אופן. א"כ אמאי קא אסר ר"י להשחיז הסכין כדמוקי לה רב חסדא. וכקושית הירושלמי עצמה דסלקה בקשיא. והדברים מוקשים בק"ו דאם בבבלי דידן דשמעינן ליה לר' יהודה דלא התיר אלא מכשירין שאי איפשר לעשותם מעיו"ט. עכ"ז התיר ר' יהודה להשחיז את הסכין במשחזת. וההיא מתני' דתנינן בה אין משחיזין את הסכין אוקמא רב חסדא דלא כר' יהודה. כמש"ל לדעת הירושלמי דס"ל דר' יהודה מתיר אפי' מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. לא כ"ש סכין שאי איפשר לעשותה מעיו"ט לא כ"ש שיהיה מתיר ואה"נ דהא פירכא דסכין אוקמא בירושלמי בקושיא. כדכתב הרב קרבן העדה ז"ל. אכן מאי דק"ל בדעת הירושלמי שכתב שלר"י מתיר הוצאת האש ביו"ט אפי' דהוו מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט שהוא הפך ס' רבי יהודה בבבלי היא קושיא דלית נגר דיפרקינה. דהבבלי הפך הירושלמי בדעת ר' יהודה גופיה

ותו הדבר קשה טובא לומר דהבבלי והירושלמי פליגי בדעת ר' יהודה גופיה. דהא בתלמודין בשתי הסוגיות דמגילה ודביצה מוכח. דלרבי יהודה מקראי מוכח ליה למילתיה. דכתיב הוא וכתיב לכם. ומתרץ להו ר' יהודה דל"ק כאן במכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט כאן בדלא אפשר מעיו"ט. ולשיטת הירושלמי דר"י מתיר מכשירין בכל גוונא מנא יליף לה ר' יהודה. ותו קשה דהוי פלוגתייהו דרבנן ודר"י כפי שיטת הירו' מן הקצה אל הקצה ממש. וזו קשה מסבול

כי ע"כ נלע"ד לתרץ דברי הירושלמי והבבלי ולשוותם יחד. דתרווייהו ס"ל כדעת ר' יהודה דלא התיר מכשירין אלא שאי איפשר לעשותם מעיו"ט וכדדייק להו מקראי. ומתני' דבבלי ודירושלמי דתנינן אין מוציאין את האש וכו' כרבנן היא. אלא לשיטת הבבלי דיהיב טעמא דמתני' משום דקא מוליד. אתייא מתני' ככ"ע. ואולי לשיטת הירושלמי כסתם המשנה היא כרבנן. וגם לשיטת הבבלי והירושלמי שניהם יחד מודו דרבנן לא התירו המכשירין כלל ואפי' שלא איפשר לעשותם מעיו"ט. ורק מלאכת אוכל נפש התירו. ותו לא. והכי פירוש הירושלמי ברור מללו. דמתני' תנינן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש לבד והיינו רבנן. ואח"כ אמר תני בשם ר' יהודה אף מכשירי אוכל נפש. ושאל בירושלמי מה ביניהון ר"ל אם ר' יהודה דמתיר מכשירין הוי בכל אופן אפי' דאפשר לעשותם מעיו"ט דומיא דאוכל נפש דשרו לרבנן אפי' שיכול לבשל מאתמול. או דוקא מה שהתיר אם אי אפשר לעשותם בעיו"ט. רב חסדא אמר לחדד ראשו של שפוד ביניהם. והיינו מאי דקאמר רב חסדא בבבלי שפוד שנרצם באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. דלר"י שרי והיינו מכשירין דאי איפשר לעשותם מאתמול כי השפוד הזה ביו"ט נקטם ראשו וצריך לתקנו כדי לצלות בו בשר ביו"ט ושרי. ר' חנניה בריה דר' אבהו אמר הוצאת אש מן העצים ביניהון ר"ל דומיא דשפוד שהיום נשבר ואי איפשר לתקנו מאתמול. כן נמי גבי הוצאת אש ביו"ט שלא היתה לו אתמול הכנה להוציא או שביו"ט כבתה לו אשו ואין לו במה לבשל. בזה הוא דר' יהודה מתיר במכשירי אוכל נפש. שאי איפשר לעשותם מעיו"ט. וע"ז פריך לרב חסדא דאמר לחדד ראשו של שפוד שרי ליה לר"י איך אוקמה רב חסדא גופיה בירושלמי מתני' דאין משחיזין את הסכין כר"י. ומאי שנא שפוד מסכין. וסליק לה הירוש' בקושטא. ובזה סלקי דברי הירושלמי והבבלי בשיטה אחת בין לס' רבנן. ובין בס' רבי יהודה ומינה שמעינן דר"י דמתיר מכשירין שאי איפשר לעשותם מעיו"ט. מתיר נמי הוצאת האש ביו"ט היכא דלא היה לו אפשר להוציאו מעיו"ט. שלא היתה לו שום הכנה להמצאתו עד היום. וזו היא ראיה חותכת לדעתי לסברת התוס' ובית מועד דסברי מרנן שאם לא היה לו אופן להוציאו עד יו"ט שרי לכתחילה כנלע"ד

זאת תורת העולה. מכל האמור ומדובר לעיל בסעיף זה. שלדעת כל מרנן ורבנן ה"ה הרמב"ם. והרשב"א. והה"מ. והלח"מ. ומר"ן הב"י. והב"ח. והסמ"ג. והסמ"ק. והרדב"ז. ומוהריק"ש. ויש"ש. והמג"א. והרב אליה רבא. והלבוש. והפר"ח. והרב יד אהרן. כולהו מרנן סברי דאין איסור המצאת האש ביו"ט אלא מדרבנן דוקא. ואין איסורו משום נולד. רק משום מוליד דבר חדש ביו"ט. ועל כן פה אחד התירוהו אם עבר והוציאו שמותר להשתמש בו ביו"ט כיון דאין איסורו אלא מדרבנן. ולדעת הרב בעל תוס' ובית מועד. וכן נראה דעת הרב הרמ"ז לג"ע החיד"א מוהר"א אזולאי ז"ל. וכ"ן שהיא דעת הגאון החיד"א ז"ל שאם לא היה לו אופן להמציאו מאתמול שרי לכתחילה להוציאו ביו"ט עצמו. וכ"ן דעת הירושלמי בסברת רבי יהודה דאיפסיקא הלכתה כוותיה בהיתר המכשירין. ברוך אלהים אשר בחסדו הביאני עד כה והאיר עיני בתורתו. ועתה אשר בחסדי ה' נתברר ככל הצורך הסעיף הראשון. נפן ברחמיו לברר הסעיף השני. ומאתו אשאלה עזר ויהי אור לי: הלכות יו"ט סי' יו"ד. בענין הנ"ל סעיף השני

לדעת להבין אם האש הטמונה בראשי כפישי עצי הגפרית אם היא אש מצוייה בהם כבר וטמונה בתוכם ואין כאן מוליד דבר חדה. או כיון שע"י החיכוך שמחככין ראשי הכפישין האלה בכותל או בכלי