ומצור דבש נד

התיר במוליד ריח דאין איסורו אלא מדרבנן. אפי' בפסיק רישיה. וה"ה והוא הטעם במוליד אש דאין איסורו אלא מדרבנן דשרי אפי' בפסיק רישיה. כיון דלא מיכווין להולדת האש עצמה כדכתיבנא והיא ראיה גמורה לדברי הרב המגיד ז"ל מדברי הפר"ח עצמו ז"ל

וכן יש להביא ראיה מדין מי שאפה ובשל ביו"ט לצורך מחר בלי עירוב שאם הותיר מותר. ואם הערים אסיר. ואם הזיד ואפה ובשל לשבת אין אוסרין אותו וכמ"ש הרמב"ם פרק יו"ד מהלכות יו"ט הלכה יו"ד ופסקו מר"ן בסי' תקכ"ב סכ"ג יעו"ש. והב"ח ס"ל דאסור התבשיל באכילה. והפר"ח בסי' תק"ג דחה דבריו דכיון שאין איסור אלא מדרבנן דמדאורייתא לא לקי משום דאמרינן הואיל וכמ"ש הפר"ח שם באריכות עיי"ש. והכא גבי הוצאת האש ביו"ט כדי לבשל ליכא אלא או שהזיד והוציא או שגג והוציא. כי הערמה לא שייכא הכא כמובן. וא"כ אם עבר והוציאו אין טעם לאוסרו כיון שעיקר איסורו מדרבנן. והא אשכחן בבשל ביו"ט באיסור דרבנן שאין אנחנו אוסרין עליו הנאת אותו הדבר שעשה אפי' במזיד. ועוד יש לי ראיות אחרות ומיראת האריכות קצרתי. ועכ"פ בשתים עלתה לנו להביא ראיה מדברי הפר"ח ז"ל לדברי הרב המגיד ודו"ק

ומכל האמור ומדובר מוכח להדייא שאין איסור המצאת האש ביו"ט כי אם מדרבנן וע"כ כל הפוסקים ז"ל שקדם זכר קדושת שמותם ז"ל בדברינו למעלה פה אחד התירו להשתמש בו ביו"ט אם עבר והוציאו. וח"ו לו היה הדבר איסור תורה לא יתכן שיהיה חוטא נשכר וברור

ועתה גדולה מזאת. מצאתי בדברי ג"ע הברכ"י בסי' תק"ב אות א'. שכתב עמ"ש הואיל ואפשר להוציאו מעיו"ט כתב הוא ז"ל וז"ל יש שדקדקו מזה שאם לא היה יכול להמציא אש מעיו"ט כגון שהיה במאסר או במדבר ולא נזדמן לו במה להוציא עד יו"ט מותר להוציאו ביו"ט. וכן נראה דעת הרב בעל תוספות. ס' בית מועד. הביאו הרב מר זקנינו מוהר"א אזולאי ז"ל בהגהותיו כ"י עכ"ל

עיניך הרואות כמה הוחלש והוקלש האיסור דהוצאת האש ביו"ט. שכבר ביררנו מדברי הפוסקים ז"ל שאין האיסור רק להוציאו לכתחילה. אבל בדיעבד אם הוציאו ביו"ט מותר להשתמש בו. ועתה נוסף כחא דהתירא אפי' להוציאו לכתחילה אם לא היה לו אופן הזמנה להוציאו מעיו"ט וכמ"ש ג"ע משם הני ארייוותא רבנן תקיפי קדישי וקשישי זי"ע

ומדברי ג"ע ז"ל הנז"ל יש ללמוד שכל הזמנה שאינה מצוייה לאדם מחמת עצמו ולא היה לו אפשרות להוציאה מעיו"ט שרי להוציאה ביו"ט עצמו. כי האיש הזה שהיה במאסר או במדבר ויצא אח"ך למרחב. לא היה לו אופן להמציא האש מדיליה, עד היום. והיום הזה שיצא לא חיבוהו ללכת ולשאול מאת שכניו גחלת מאש מצוייה ולהדליק בה. רק התירו לו שיוציא אש לכתחילה ביו"ט ולבשל ולאפות ולעשות שמחת יו"ט בהמצאה דידיה. ולא הטריחוהו לחזר על פתחי שכניו אי איכא נורא בי פלנייא. והדבר מוכרע מאליו. שהרי האיש הזה שהיה במאסר או במדבר. מוכרח אתה לומר שביו"ט יצא ממאסר או נכנס מהמדבר לעיר ביו"ט. ואתמול לא היתה לו המצאה להוציא אש. והיום מצאה ידו. שאם הוא עדיין במאסר או במדבר ורוצה להמציא אש היום ביו"ט. קשה דלמה זה נתיר לו. דמ"ש היום מאתמול. הלא ההכנה שנמצאת לו היום במאסרו. עמו היתה גם מאתמול ולמה לא המציאה מאתמול. במאסרו או במדבר שהיה בו. ומוכרחים אנחנו לומר דאתמול במאסרו או במדברו לא היתה הזמנה שלא היו לו שם עצים. או אבנים או מים שבאמצעותם ימציא את האש. והיום בצאתו לחפשי או שבא לכלל ישוב בני אדם נמצאו לו ההכנות הנז'. ואם נאמר דאם יש לו אופן ליקח אש מאת זולתו מצוייה כבר אסור הוא להמציא. למה זה התירו לו להמציא ביו"ט. הלא ילך ויחפש בבית שכניו גחלת אש מצוייה. אלא דנראה ברור דדבר הבא לאדם ע"י טורח. לא מיקרי זה דבר מצוי. וכן ראיתי להרב פרי צדיק בסי' י"ב גב' ציצית שכתב שדבר הבא לאדם ע"י טרחא לא מיקרי מצוי יעו"ש. וממנו נקח לנדו"ד ודו"ק

ולענ"ד נ"ל להביא ראיה לדברי רבותינו הפוסקים הנז"ל דסברי מרנן שאם לא היה יכול להמציא אש בערב יו"ט דשרי להוציאה ביו"ט עצמי. מדברי הירושלמי דביצה פ' משילין סוף הלכה ב'. דאמרינן התם דמתניתין דאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש לבד. תני בשם רבי יהודה אף מכשירי אוכל נפש הנהו. מה ביניהון רב חסדא אמר לחדד ראשו של שפוד ביניהון. ר' חנניה בריה דר' אבהו אמר להוציא אש מן העצים ביניהון. תנא ר' יהודה בר פזי דבר דיילא הוא הדבר. מהו הוא הדבר אם לחדד ראשו של שפוד הוא הדבר. או להוציא אש מן האבנים הוא הדבר. לית לך אלא כהא דאין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע"ג חברתה אמר רב חסדא ר' יהודה היא. עכ"ל הירושלמי. ועיין להרב קרבן העדה ז"ל מה שפירש בשני הפירושין והפירוש האחרון הוא היותר נכון בפירוש דברי הירושלמי (כי לפירושו הראשון קשה דמאי קא מתמה על רב חסדא דאמר דלחדד ראשו של שפוד ביניהון דלר"י שרי. וקא מתמה תיכף עליה דרב חסדא דאיך אפשר לומר כדעת רבי יהודה. הא ר"י לא התיר מלאכה גמורה וכיצד יתיר רבי יהודה לחדד ראשו של שפוד. ומה תמיהא היא זאת הלא רב חסדא גופיה הכי אמר בתלמודין בבלי ביצה דכ"א ע"ב. דרש רב חסדא ואיתימה רב יוסף סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת תנור באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן דלר"י שרי דהוה מכשירין שאי איפשר לעשותן מעיו"ט יעו"ש ולא אקשינן מידי לרב חסדא דלר"י דמתיר מכשירי אוכל נפש שאי איפשר לעשותם מעיו"ט כאוכל נפש עצמו. הא באוכל נפש שרי אפי' מלאכות גמורות כאפיה ובישול והבערת האש וכיוצא) דקא מקשה ר' יהודה בר פזי על רב חסדא דאמר דלחדד ראשו של שפוד ביניהון ולר"י שרי. הא רב חסדא גופיה אוקמה התם בירושלמי מתניתין דאין משחיזין את הסכין שהיא כרבי יהודה. ואי ר' יהודה מתיר לחדד ראשו של שפוד למה אסר להשחיז את הסכין. וזו היא קושיא אלימתא. שהרי בבבלי דכ"ח ע"א אוקים רב חסדא גופיה מתני' דאין משחיזין את הסכין דלא כר"י דאלו לר"י דמתיר מכשירין מתיר ג"כ להשחיז את הסכין. וכמ"ש המעין שם בסוגייא. והכא בירושלמי מחלפא שיטתיה לאוקמי מתני' כר"י דאף שהוא מתיר מכשירין. אכן בסכין אוסר. ואה"נ דקושיא זו דמחלפא שיטתיה איננה קושיא בין שיטת הבבלי לשיטת הירושלמי. אכן בדברי הירושלמי גופיה קשיא טובא מדרב חסדא אדרב חסדא דהוא ס"ל דר"י מתיר לחדד ראשו של שפוד. ולמה אסר בהשחזת הסכין דהא אוקים מתני' דאין משחיזין את הסכין כר"י. ולא משני הירושלמי לקושיא זו וסלקא בקשיא. וזה פירוש הרב קרבן העדה ז"ל ויציב ונכון כפי משמטות הסוגיין דירושלמי. יעו"ש: