ומצור דבש נג

וכ"ש וק"ו לפי מ"ש ה"ה בה' הנז' בשם הירושלמי דאמר קרא לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ביום השבת הוא דאסור הא ביו"ט שרי. א"כ כפי"ז מלאכת ההבערה לא נאסרה מעיקרא ביו"ט בכל אופניה. ושריא אפי' ללא צורך אוכל נפש. ואעפ"י שההבערה גופא יכול לעשותה מעיו"ט בכל זה שריא. והם דברים ברורים וגלוים לכל. והשתא דאמרינן שגוף מלאכת ההבערה הותרה אפי' שלא לצורך אוכל נפש. הדבר ברור מעתה שההבערה עצמה לא נכנסה בגדר הכתוב שאמר אך אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו וגו' שההבערה יצאה מן הכלל. והותרה בלי סייגים וגדרים של אוכל נפש אשר גזר הכתוב

וא"כ כפי"ז איך יצוייר בשכל שהוצאת האש ביו"ט שהיא ממכשירי הבערה. נכנסה לגדר הדיוק שבכתוב הוא ולא מכשיריו. ונאמר שמכשירי ההבערה שאפשר לעשותם ביו"ט אסירי. והלא ההבערה גופא לא נכנסה לגדר זה ומותרת אפי' שלא לצורך אוכל נפש. וא"כ היתר ההבערה לאו מקרא זה ילפינן לה כלל. שהרי הכתוב קרי בחיל אוכל נפש יעשה לכם. וההבערה שריא בכל אופן. וא"כ איך תיסק אדעתין לאסור מכשירי הבערה שאפשר לעשיתן מעיו"ט מדיוקא דהאי קרא. ואם הרב לא נכנס לבית המדרש. התלמיד ממי למד. וכיצד תהיה סברה זו הפוכה דהמלאכה גופא הותרה אפי' שלא לצורך אוכל נפש. ובמכשירין נחמיר יותר ונאסור משום דאפשר לעשותה מערב יו"ט

וכי תימא ומאי קושי' היא זו והלא אוכל נפש יוכיחנו שאפי' שאפשר לעשותם מעיו"ט שרו ביו"ט מטעם שהתבשילים המתבשלים ביו"ט טעמם יפה יותר מהתבשילין שנתבשלו אתמול. וכמ"ש הרמב"ם פרק א' הל"ח. ועכ"ז במכשירי אוכל נפש מה שאפשר לעשותם מעיו"ט אסירי גם לר"י גופיה. ונמצא שהחמרנו במכשירין יותר מהאוכל נפש עצמו שהוא מותר בעשיתו ביו"ט. וא"כ אף אנן נימא הגם דגוף ההבערה עצמה שריא אפי' שאפשר לעשותה מערב יו"ט. מכשירין דידה שהיא הוצאת האש ביו"ט חמירי טפי ואסירי מטעמא דיכול לעשותם מערב יו"ט ואסירי מדאורייתא גם לר"י כדין המכשירין שאפשר לעשותם ונילף איסור הוצאת האש דהויא מכשירין דהבערה. במה מצינו מאיסור מכשירי אוכל נפש. אע"ג דמקרא לא דייקינן לה

ואולם הא ודאי בורכא היא. דבהבערה שהותרה אפי' שלא לצורך אוכל נפש ואע"פ שההבערה יכולה להעשות מעיו"ט. אי איפשר להחמיר במכשיריה כלל. וראיה שהרי מצינו שהתירו רז"ל לבקע עצים ביו"ט לצורך ההבערה ואע"פ שהם מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. ועל היתר הביקוע ביו"ט הרמב"ם ז"ל גופיה שאל שאלה זו בפ"ד מה' יו"ט הי"ד וז"ל ולמה אסרו הביקוע עצים בקורדום. כדי שלא יעשה כמו שהוא עושה בחול ולמה לא נאסר הביקוע מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה וימנע מלבשל לפיכך התירוהו עכ"ל. והראב"ד השיג ע"ד רבינו וכתב הטעם כיון שאי אפשר לאפות ולבשל בלי עצים עשו אותו כדינת המלח והתירוהו ע"י שינוי ע"כ. וכ"כ הר"ן בפ"ד דביצה וז"ל מקשים הכא למה התירו הביקוע אפי' ע"י שינוי. והא מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט הם. ותירץ הראב"ד וכו' ולי נראה שכל שהוא נהנה מגופו של דבר כאוכל נפש עצמו הוא. ולא דמי למכשירין שאין אדם נהנה מן המכשירין עצמן. כסכין ושפוד ותנור אלא ממה שהוכשר על ידיהן משא"ך בעצים שנהנה מהם ומתחמם כנגדם כשעושה מהן מדורה. וכיון שבקען לעשות מהן מדורה שרי אע"ג דאפשר מאתמול אף לבשל בהן שרי מתוך וכו' עכ"ל. והרשב"א ז"ל בספר עבודת הקדש תפס שני הטעמים דהרמב"ם ודהראב"ד שניהם כאחד שכ"כ וז"ל ולמה התירו ביקוע עצים ביו"ט והלא יכול לבקע מעיו"ט. לפי שאי איפשר לאפות ולבשל בלי עצים. ואם שכח ולא בקע נמצא מתענה ביו"ט. לפיכך עשו אותו כדינת המלח והתירו ע"י שינוי עכ"ל

הראת לדעת שההבערה שהותרה לצורך ולא לצורך. התירו גם ביקוע עצים שלה ואע"פ שהם מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. וא"כ אין כאן שום סברה דהוצאת האש ביו"ט שגם היא ממכשירי הבערה. שתהיה אסורה מטעם דאפשר לעשותה מעיו"ט. דהא ביקוע נמי מכשירי הבערה הוא ועכ"ז שרי ביו"ט אפי' דאפשר לעשותה מעיו"ט. ומאי שנא מכשיר ממכשיר. ועל כן על כרחין לומר. דהוצאת האש ביו"ט דאסיר. לוא היה טעם האיסור משום דהוו מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט לא הוה אסרינן לה כל עיקר. דמצינו דכוותה בביקוע דשריא. האמנם איסורא דאית בהוצאת האש ביו"ט הוה מטעמא אחרינא דהוא מוליד דבר חדש וע"כ אסרוהו רבנן. והרי הוברר הדבר כנכון היום שכל עיקר איסור הוצאת האש ביו"ט הוי משום דקא מוליד דבר חדש ואסיר מדרבנן דווקא. ותול"מ

והאיר ה' את עיני ומצאתי הדברים מפורשים בדברי הגאון הפר"ח ז"ל בסי' תק"ב וז"ל אין מוציאין וכו' מפרש בגמ' משום מוליד וכתב רש"י בפ"ב דביצה גבי אולודי ריחא דאסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעשות מלאכה חדשה. והרמב"ם ז"ל כתב לפי שאפשר להמציא אותה מבערב. ולפי"ז הא דאיצטריך תלמודא לטעמא דמוליד משום דאי לאו האי טעמא. אע"פ שהיה יכול להמציאו מבערב הוה שרינן ליה ביו"ט. אבל השתא דאית ביה איסור מוליד וגם יכול להמציאו מעיו"ט אסור להמציאו ביו"ט. והמ"מ כתב שאם הוציאו שמותר להשתמש בו ואיננו מוכרח עכ"ל. ותלי"ת שזכיתי לדעתו בכל מאי דכתבינא שאין איסורו אלא מדרבנן ומטעם מוליד דבר חדש. ועם שהרב הפר"ח לא הוצרך לבאר טעם התירו אע"פ שהיה יכול להמציאו מעיו"ט. לולא טעמא דמוליד לרוב פשיטותו אצלו. שהרי כן מצינו במכשיר אחר דהבערת האש שהוא הביקוע. שאין בו דין מוליד. ושרי ביו"ט אפי' דהוה יכול לעשותו מעיו"ט. והדברים ברורים מאד

ומ"ש הגאון פר"ח על דברי ה"ה שאיננו מוכרח. לענ"ד הקטנה יש לי להביא ראיה לדברי ה"ה מדברי הגאון הפר"ח גופיה ז"ל במ"ש בליקוטיו בס' תקי"א גבי איסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים משום דמוליד ריחא. והיא מימרא דרבא ורב יוסף בביצה דכ"ג ע"א שם בדין אולודי ריחא והביאו רמ"א בהג"ה סו"ס תקי"א יעו"ש. וכתב ע"ז הרב פר"ח ז"ל וז"ל נראה מדברי רש"י דדווקא במכוין לאולודי ריחא הוא דאסיר. הא לאו הכי שרי כיון דלא אסיר אלא מדרבנן וכדפירש"י פ"ב דביצה דכ"ג. ובלא מכווין אפי' פסיק רישיה מותר וכדכתב תה"ד סי' ס"ו ומייתי לה או"ט ס' רנ"ה סוף דף קס"ו עכ"ל. הרי דבאיסור מוליד דעתו ז"ל שאם אין כוונתו להוליד שרי אפי' בפסיק רישיה כיון דאיסור מוליד ביו"ט איסורא דרבנן הוא. והכא נמי גבי מוליד דהוצאת האש ביו"ט. הדבר ברור שאינו מתכוין להולדת האש מן העצים ומן האבנים. דלמאי חזיא ליה. אלא כוונתו לבשל ולאפות בהאש ההיא. שהבישול והאפיה שרו ביו"ט ומוציא האש כדי להגיע למטרתו לאכול ולבשל על ידה. לא שעיקר כוונתו תולדת האש ביחס עצמה. אלא למה שנמשך ממנה. וכ"ת הא הו"ל פסיק רישיה. לאו קושיא היא שהרי הרב פר"ח ז"ל