ומצור דבש נב

ועכ"פ זכינו לדעת שהרשב"א ז"ל התיר להדייא אם עבר והוציאי. ותסגי לן יקר סהדותיה דרבינו הרדב"ז ז"ל אילנא רבה ותקיפה. שכתב כן משה הרשב"א

וכן כתב מהריק"ש ז"ל בהגהותיו בפשיטות שאם הוציא אש מהדברים הללו שרי להשתמש בהם יעו"ש. וכ"כ הרב יש"ש בחידושיו לביצה פ' המביא ס' י"ט וכ"כ הלבוש בס' תק"ב בפי"א וכתב הטעם להתיר כטעם הרב המגיד שבחלקות ישית בין ביצה שנולדה. להולדת האש. יעו"ש

והמתבאר מדברי כל הפוסקים שזכרנו שהם הרמב"ם. והרשב"א. והה"מ. והלח"מ. ומר"ן הב"י. והב"ח. והרדב"ז. ומהריק"ש. והיש"ש. והלבוש. כולהו מרנן סברי דאין איסור הוצאת האש ביו"ט משום נולד כלל. וע"כ פה אחד התירוהו להשתמש בו אם עבר והוציאו כבר. כמ"ש בשמם. ולא מצינו חולק בדבר רק הט"ז ז"ל שתמה על הה"מ ואסרו אפי' בדיעבד ואפי' התבשיל שבישל בו אסור. וכבר הגאון אליה רבה ז"ל עמד על דבריו ודחה אותם בב' ידים יעו"ש. והוא ז"ל יחיד נגד רבים. וכן כתב שם הגאון מגן אברהם להתיר יעו"ש. ומה גם דמר"ן דאתכא דידיה סמכינן הרי בב"י הביא דברי הה"מ הנ"ל וסתם לה כוותיה. וכ"ן מפשטות לשון תלמודין דנקט משום דקא מוליד ולא קאמר נולד. וכמש"ל באריכות ואין צורך לכפול הדברים

איברא כי יש מקום ליד הדוחה לדחות כ"ז ולהפוך כל השיטה הזאת לצד החומרא. והוא די"ל בדעת הרמב"ם ז"ל שנתן טעם לאיסור הוצאת האש משום שהיה יכול להמציא מבערב. לא להקל בדבר נתכוון רק להחמיר עליו. ולהכניסו לאיסור תורה כדין מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט דאסירי מדאורייתא. וכדאשמעינן מפלוגתיהו דרבי יהודה ורבנן במגילה ד"ז ע"ב גבי מתני' דתנן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. וכן הוא בביצה דכ"ח ע"ב. ומתבאר מהסוגייאות הנ"ל דרבנן ס"ל אוכל נפש דווקא שרי ולא מכשיריו. ור"י מתיר במכשירין שאי אפשר לעשותם מעיו"ט. וע"ך אמרינן התם במגילה דמתני' דלא כר"י. דאי לר"י הא לאו אוכל נפש לבד שרי דהא גם מכשיריו שרי. ורק מתני' רבנן היא דאסרי מכשירין בין דאפשר מעיו"ט ובין דלא איפשר. ומקראי ילפי ר"י ורבנן יעו"ש. עכ"פ במכשירין דאפשר מעיו"ט לכ"ע אסירי. וכפי"ז אנן נמי נימר בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל כיון דהוצאת האש הוא דבר שיכול לעשותו מעיו"ט הו"ל מכשירין דאפשר לעשותם מעיו"ש ואסירי מדאורייתא כדעת ר"י ורבנן. ואפשר שזהו הטעם דנייד הרמב"ם מלישנא דש"ס דקאמר משום דקא מוליד ביו"ט. דמלישנא דנא נראה דאיסורו מדרבנן. דהא נולד מדרבנן הוא דאסיר. דגזרו רבנן בכל יום טוב גזירה משום יו"ט שאחר השבת ומטעם הכנה כדמוכח מסוגיין דפ"ק דביצה. ובאשר כי דעת רבינו ז"ל להכניסו לגדר איסור תורה מטעם המכשירין. ע"ך העתיק שם איסורו מנולד ומוליד והכניסו לטעם שהיה יכול להמציאו מבערב והשתא דנכנס לגדר איסור תורה אם עבר והוציאו אסור ליהנות ממנו ביו"ט. דוגמת דבר הניצוד ביו"ט והבא מחוץ לתחום דצריך לערב בכדי שיעשו. וא"כ קשה מנ"ל להרב המגיד ז"ל לפרש הכי בדעת הרמב"ם דאם עבר והוציאו שרי. דילמא אסור כטעם המכשירין

ואולם אחר ההתבוננות בדבר נראה ברור שדברים אלו לא ניתנו להאמר וכ"ש להכתב מכמה אנסי תריצי אשר אבאר בעהי"ת אחת לאחת. (א) שאם הטעם שאסר הרמב"ם המצאת האש ביו"ט הוא משום דהוו מכשירין שאפשר לעשותן מערב יו"ט ואסירי דבר תורה. א"ך יתחייב מזה דטעמא דמתניתין שאמרה אין מוציאין את האש היינו נמי משום דהוו מכשירין שאפשר לעשותן ביו"ט. ודבר זה נמנע דא"כ סתם רבינו הקדוש במתניתין כר"י ולא כרבנן דהא לרבנן אוסרים מכשירין בכל אופן אף דלא אפשר לעשותן מעיו"ט. ודבר זה לא יתכן דסתם מתניתין דהכא כר"י. שהרי סתם לן במגילה דאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש לבד כרבנן וכדמוכח מהסוגייא דאמרינן התם מתניתין דלא כר"י יעו"ש. ובכל המשניות סתם רבי כרבנן ודלא כר"י. ומוכרח דהכא נמי רבנן היא. וא"כ אחרי דאיפסיקא הלכתא כגמ' דהלכה כר"י דמתיר במכשירין. ועכ"ז תפסו כל הפיסק' לישנא דמתניתין דאין מוציאין את האש. מוכרחים אנחנו לומר דהך דאין מוציאין אתי ככ"ע. וחזינן בתלמודא דיהיב טעמא משום דקא מוליד ביו"ט. נראה ברור שדווקא זהו הטעם לאיסורו משום מוליד לבד. גם אליבא דרבנן. ולישנא דמוליד הכי משתמע שהוא מדרבנן וכדכתב רש"י לעיל דכ"ה ע"א בפלוגתא דרב יהודה ורבא בדין המוגמר. דרבא אסר גם על החרס משום דמוליד ריחא וכתב רש"י שם שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה יעו"ש. ומהכא שמעינן דכל מקום שאסרו משום מוליד איסורא דרבנן הוא

(ב) הרמב"ם גופיה לא פסק כר"י בדיני המכשירין שמותרין וכמ"ש ה"ה בפ"ד מהל' יו"ט הלכה ד' וט' יעו"ש. וכ"כ הלח"מ בהל' ו'. וכ"כ מר"ן באריכות בב"י ס' תק"ט. בדין המשחזת דהרמב"ם לא פסק כר"י בדיני המכשירין רק כרבנן. ויש מכשירין שהתירו אותם חכמים ויש מכשירין שאסרו אותם ולא תליא אם איפשר לעשותם מעיו"ט או לא. רק הכל כהכרעת חכמים ותלוי בדעתם מה לאסור ומה להתיר. וכמ"ש מר"ן הר"י והלח"מ בפי' איתמר. וכפי זה על כרחך אתה לומר דהמכשירין שמותרין ומכשירין שאסורין אין לנו בהם כלל קבוע לידע על פיו מה שאסור ומה שמותר. רק הכל תלוי בהכרעת דעתם דרבנן. וא"כ אי איפשר דהוצאת האש ביו"ט דהוי משום מכשירין שיהא איסורו מדברי תורה. דמאי שנא מכשירין אלו מזולתם דהכל הוא מדרבנן

(ג) והיא הראיה היותר גדולה ועצומה שבכלם. שדבר זה אי איפשר שטעם איסור הוצאת האש ביו"ט הוי משום דהוו מכשירין שאפשר לעשותן מערב יו"ט. וזה אפי' לוא היה הרמב"ם פוסק במכשירין כר"י דשרו כל מכשירין שאיפשר לעשותן בעיו"ט. עכ"פ באיסור הוצאת האש לא יתכן שיהיה איסורו מדברי תורה מטעם דאפשר לעשותם מעיו"ט דדבר זה נמנע. ואמינא לה בסברה וראיה חותכת. דהנה עיקר פלוגתייהו דרבנן ור"י תליא בקראי. דרבנן דרשי קרא דכתב אך אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. הוא ולא מכשיריו. ור"י אמר לך אמר קרא יעשה לכם לכל צרככם ואפי' מכשירין. ומשום רומייא דקראי אהדדי. משני ר"י כאן במכשירין דאפשר לעשותם מעיו"ט. וכאן במכשירין דלא איפשר וכו' כדמוכח התם בסוגיין דמגילה. וא"כ כל זה יצדק בפלוגתייהו בדבר שהוא מלאכה והתורה התירה מלאכתו ביו"ט משום שהוא אוכל נפש. אז שייכא פלוגתייהו דר"י ורבנן אם גם מכשיריו הותרו ג"ך. או דווקא אוכל נפש הותר ולא מכשיריו. האמנם בענין ההבערה הא אמרינן בסוגיין דביצה די"ב ע"ב דהבערה הותרה לצורך ושלא לצורך. ואפי' שלא לצורך אוכל נפש הותרה ההבערה. וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהיו"ט הלכה ד' שההבערה הותרה אפי' שלא לצורך אכילה. יעו"ש.