ומצור דבש נא

שרבינו הי"ל לומר ב' הטעמים. וכפי"ז קשה על ה"ה שהשיג על הראב"ד שכ"כ הרשב"א. דאמת הוא שהרשב"א כתב הטעם הזה אכן לא נמנע הרשב"א ז"ל לומר גם הטעם האמור בש"ס. ולמה השמיטו הרמב"ם ולא תירץ להשגתו של הראב"ד כלים כפי האמור

האמנם הא ליתא. דה"ה בדברי השגת הראב"ד תוספת דברים אשר לא נאמרו בש"ס במקור הדין. שהראב"ד נקט בלישניה ויאמר מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם האמור בש"ס. ותוספות דברים. שאין כאן הכנה. מורים באצבע שדעתו להשוות איסור הוצאת האש כדין ביצה שנולדה ביו"ט דאסורה ומטעם הכנה נגעו בה כדמפורש בריש פ"ק דביצה במימרא דרבה יעו"ש. וכפי"ז איסור המצאת האש ביו"ט הוי משום דמחוסר הכנה ואסיר אפי' בדיעבד. וע"ז קרה ערער ה"ה על הראב"ד. שאין זה דומה לביצה שנולדה ביו"ט. דהתם הביצה עצמה היא הנאכלת ביו"ט ואסורה משום דמחוסרת הכנה. אכן האש הנולד ביו"ט. אין לנו צורך בהאש עצמה הנולדת רק בפעולתה לאפות ולבשל על ידה. ועל פעולתה לא שיך לומר מחוסר הכנה. ואין טעם האיסור בזה כי אם מחמת טרחה ביו"ט. בדבר שאפשר לו מאתמול. ואה"נ דלכתחילה אסיר ליה. אכן אם עבר והוציאו מותר להשתמש בו דמאי דהוה הוה

וכפי"ז זכינו להבין דעת רבינו ז"ל במה שנקט לשון מחודש אבל להמציא אש אסור. ולמה לא נקט לישנא דש"ס דקאמר משום דקא מוליד ביו"ט. ואטו ממציא לאו מוליד הוא. ובמשפט הלשון ממציא או מוליד חדא נינהו. וכיון שכן אפוכי מטרתא ל"ל והו"ל לומר לשון שדברו בו חכמים בתלמודינו. אכן רבינו נשמר מלהזכיר שם מוליד. שלא נטעה לדמותו לדין נולד ולאוסרו בכל גוונא כדין ביצה שנולדה ביו"ט. ע"כ נתחכם רבינו להחליף שם מוליד האמור בש"ס ולכתוב תחתיו להמציא אש. אע"פ שעניינם אחד. לבל יטעה אותנו לשון מוליד ונחשוב משפטו כדין נולד. והודיענו שטעם האיסור ההוא מפני שההמצאה הזאת היה יכול לעשותה מעיו"ט והוא טורח ביו"ט ללא צורך. וזה טעם האיסור. לא זולתו. וכפי"ז הכי מתפרשי בבירור דברי הרשב"א ז"ל דתחילה נקט לישנא דש"ס דקאמר מפני שהוא מוליד. והדר מפרש ותני ואפשר לעשותו מעיו"ט ר"ל שזה טעם האיסור דמוליד. שהוא מוליד היום מה שהיה יכול להוליד אתמול. ולא שהם תרי טעמי. והכי מדוקדק בדבריו שלא נקט הרשב"א ועוד משום שאפשר לעשותו וכו' והכל טעם אחד הוא. והן הן דברי ה"ה שכתב שהטעם ההוא כתבו הרשב"א. ויציבא מילתא בטעמא. ועלו דברי ה"ה ברורים ונכונים בטעמם ונימוקם. וע"ש בהלח"מ ותמצא נחת

וא"ת ורבינו גופיה מנ"ל הא הא תלמודא קאמר משום מוליד ביו"ט. ומי לידינו יתקע שאין כוונת הש"ס לומר דהוי כדין נולד ביו"ט ואסיר כדין הביצה. ומנ"ל לרבינו להוציאו מכלל הנולד. ואולם התירוץ מבואר מאליו. דהרמב"ם ז"ל מלשון הש"ס למד כן. דקשיא טובא דלמה הש"ס במקום זה שינה לשונו הרגיל בו בכל דיני יו"ט. לומר בדבר המחוסר הכנה אסור. לפי שאינו מן המוכן כדאיתא בתלמודין בדוכתי טובא. או יאמר בפירוש משום נולד. וכדאשכחן גבי דין דמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. דהיא פלוגתא דר"י ור"ש בשבת דכ"ט ע"א. וקאמר תלמודא התם דטעמא דר"י דאסר בשברי משום נודד. יעו"ש. וא"כ כיון דאורחיה דש"ס למינקט. או מפני שאינו מן המוכן. או משום נולד. והכא שינה לשונו ונקט לשון מחודש משום דקא מוליד ביו"ט. לדיוקא נחית תלמודין. לאשמועינן דטעם איסור המצאת האש אינו משום שהוא דבר נולד. שא"כ יהיה האיסור בגוף הדבר הנולד ונתחדש עתה. ולא כן הוא אלא טעם האיסור תלוי במוליד הדבר שהוא האדם המוליד דבר זה ביו"ט וטורח להוליד דבר זה היום. מה שהיה יכול להולידו מאתמול. ודבר גדול למד אותנו הש"ס ממה שהעתיק האיסור מגוף הדבר עצמו שנולד. ונתן אותו על האדם המוליד הדבר ההוא. שאם היה האיסור תלוי בגוף הנולד. אין לו התר לעולם כדין הביצה. ואמנם באשר הדבר תלוי רק באדם המוליד. א"כ אם עבר האדם והולידו אין לנו לאסור הנולד עצמו. וללמדנו כל זה המציא הרמב"ם לשון ממציא להעתיקו מדין נולד. ורק על ההמציא האיסור. ומינה דייק הרב המגיד ז"ל בדיוק נמרץ ועצום שאין האיסור תלוי בגוף הנולד כדין ביצה שנולדה. וע"כ אם עבר והוציאו שרי להשתמש בו. והוא פשט נכון ואמיתי בדברי תש"ם והרמב"ם וה"ה. והרי תלי"ת זכינו לישב דבריהם בטו"ט תלי"ת. וכ"כ מר"ן בבית יוסף ס' תק"ב שהביא דברי הרמב"ם וה"ה שאם הוציאו מותר להשתמש בו שלא נאסר אלא משום שיכול להוציאו מבע"י וכטעם הרשב"א ז"ל. והרב הב"ח ז"ל הוסיף נופך לומר שגם דעת רבינו הטו"ר כן וכ"כ הרב הסמ"ק והסמ"ג. וכולהו מרנן סברי דאם הוציאו מותר להשתמש בו. וכ"כ הרב יד אהרן ז"ל שסתר ראיותיו של הט"ז שהחמיר יעו"ש

וכ"כ הרדב"ז ז"ל בת"ב בתשו' ללשונות הרמב"ם ס' ק"ן. וז"ל. ועל ענין האש שהוציאו ביו"ט אם מותר להשתמש בי. הרשב"א כתב בהדיא שהוא מותר והמגיד כתב שכן דעת רבינו. וטעמו מפני שכתב אבל להמציא אש אסור. וכיון שכתב הכי משמע שאין הטעם משום נולד. והא דקא אמרינן בגמ' משום שהוא מוליד לאו דווקא משום נולד אלא שהוליד והמציא דבר ביו"ט שהיה יכול להמציאו מעיו"ט והטעם שכתב המגיד לחלק בין הנולד לממציא האש נכון הוא. ובעל המגדל עז חשב שאין ביניהם חילוק לגבי הדין ואין הדבר כן עכ"ל

והנה מ"ש הרדב"ז שהרשב"א כתב בהדיא שהוא מותר. הדבר ברור לענ"ד שהרדב"ז ראה כן מפורש בדברי הרשב"א בתשובותיו ולא ביאר לנו איה מקום כבוד תשובה זו. או אפשר בתשובות הרשב"א כ"י שהיו בידו. כי בספרו עבודת הקדש לית להו להני מילי דקאמר הרדב"ז ז"ל משמיה שהרשב"א מתיר בהדייא. ובר מן דין הדבר ברור שהרדב"ז לא ראה ס' עבודת הקדש להרשב"א. כי לא נתפשט בימיו. כי עבודת הקדש נדפס בראשונה בשנת שס"ב. ואפי' מר"ן ז"ל שהיה מאוחר בזמן להרדב"ז ז"ל לא ראה ס' עבודת הקדש להרשב"א. וכמ"ש ג"ע החיד"א ז"ל במחב"ר ס' תק"א אות ז' דמסתפק אם מר"ן ראה ס' עבודת הקדש. ולקונטריס אחרון פשט לה שלא ראהו כלל וכ"כ הרב בתי כהונה בח"א יעו"ש. ובספר שם הגדולים מערכת השין בציון הרשב"א כתב שנתפשט מקרוב. ודפוסו הראשון מהכ"י נדפס בויניציאה ש' שס"ב בשמ"ך יגילו. ומר"ן נתבקש בישי' ש"מ בשנת של"ה כידוע. ואם מר"ן לא ראהו כ"ש הרדב"ז הקודם אליו וזה ברור. וא"כ מוכת להדיא שהרדב"ז ראה כן בתשו' הרשב"א ז"ל שהתיר בהדייא אם עבר והוציאו להשתמש בו ביו"ט ולא יתכן לומר שמדברי ה"ה למד הרדב"ז כן חדא שה"ה גופיה לא כתב דברים אלו בשם הרשב"א ז"ל דא"כ לא היה אומר ונראה. אחר שהרשב"א התיר בהדייא. ושנית שהרדב"ז ז"ל הקדים לומר שהרשב"א התיר להדייא. טרם הזכיר דברי ה"ה. והדברים ברורים