ומצור דבש נ

מותר להדליק בהמצאה זו ביו"ט. כי נראה שהוא נולד גמור ביו"ט. שהרי אין כאן הכנה ולא מציאות מבע"י כלל. שאינו נר הנדלק מנר אחר זולתו. ומעצמו הוא נולד ונדלק ביו"ט והו"ל מוליד גמור. ועל שתי שאלות האלה. בקשת פני להודיע לך דעתי בהם. באשר הם דברים נחוצים לך ידיעתם כי הם היום דבר השוה לכל נפש וכו' וככל הכתוב בדבריך. ושכמ"ה

תשובה. ידיד הנפש. פעמים רבות השמעתיך מפה לאזן. כי כמה יקשה על המורה בזמה"ז להשיב על שאלות כאלה. יען ההמצאות החדשות ממינים אלה. רבו מאד בדורותינו אשר גדלה ורחבה חכמת האדם בחרושת המעשה לכל מלאכת מחשבת על ידי ידיעתם וחקירתם על יסודי הבריאה הראשיים. ארמ"ע כידוע ומפורסם. ויום יום נוצצים המצאות חדשות אשר לא שערום אבותינו וזקנינו. ותכבד העבודה על המורה להשיב שואליו דבר על ההמצאות החדשות אם מותר להשתמש בהם בשבתות ויו"ט. כאשר יקיפונו בעכנאם יום יום. וקשה למצוא דוגמתם בתלמודינו הקדוש אשר ממנו תוצאות חיים בדרכי ההוראה אם להתיר או לאסור. ורק ע"י טרחא רבתי. ומוח צלול ושקט. וזמן פנוי מעסקים הטורדים יתכן לדמות מילתא למילתא. בחיפוש מחיפוש וחיפוש מנרות. ונרות מנר. בים תלמודינו העמוק כולי האי ואולי תמצא ידו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ואחר טרחתה ותלאותיו זכות תולה להנצל מהמבקרי מומין. שדרכם לסתור. כי לא לומדו לבנות. וכאשר ידעת מחמד נפשי. וע"כ אין טוב מאשר יגדור האדם א"ע בענינים כאלה כפי מה שידיעתו מגעת. לעצמו ואליו. ולא לשואליו

האמנם בשתי שאלותיך אלה. אין לי מקום להתמלט מהם. יען גם בטרם תשאלני. כבר חזה הוית וראיתי כי כל העם מקצה החזיק בתשמישי הכברית הנ"ל. עד כי דבר נמנע הוא להפרישם. כי כל תשמיש האדם בעניני ההדלקה. בבית ובשדה. בשבתו בבית ובלכתו בדרך בחיקי ישא תיבת הכברית ובפרט אם הוא מהשותים טובא"ק ובאמת כי אין להם הכנה יותר קלה ויותר מצוייה בכל עת ורגע כהדלקת עצי הכברית האלה. ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע

וכן בענין האור הליקטריק אשר כל גדולי העדה גביריה. אור במושבותם בהאור הליקטריקיסיט'י הזה. קביעותו והבאתו לביתם עולה בדמים יקרים. וחוץ מזה אין להם אור זולתו. וא"כ לשחוק נהיה אם נחמיר עליהם. וברור שלא ישמעו לנו לשבת בחשך ביו"ט. ונר זולתו אי אפשר להם להכין. כי כאין הם נגד אור המבהיק והמזהיר הלזה. וע"כ חובה עלינו למשכוני אנפשין ולטרוח למצוא להם צד התיר אם נוכל. ומצוה היא לבלתי למד חובה על ישראל כי ח"ו עוברים ע"ד רז"ל חלילה. ומה' אשאל עזר. יאיר עיני להוציא הדין לאמתו ולא נכשל בדבר הלכה. ואשיבך עתה על עצי הכברית בראשונה. ואח"ך בע"ה אניף ידי להשיבך על אודות הנר שנתחדש. יאיר אורך בע"ה. ולמען נוכל לברר דין ומשפט שאלתך הראשונה על מתכונתה בעהי"ת עלינו לנתח אותה לחלקיה. ולחקור על כל חלק וחלק מהשאלה. מהו הספק שיש בו לצד האיסור. ולברר ההתר שיש בו בעהי"ת. ובהתרת כל פרטי החלקים יצא הכלל ערוך לפנינו בע"ה. ואלה הם צדדי הספק שיש בנדון השאלה המוצגת לפנינו

א) אם הטעם שאמרו רבנן בתלמודין (ביצה ל"ג) שאין להוציא אש מן העצים וכו' משו' דקא מוליד ביו"ט אם כוונתם בזה להיות כדין נולד ביו"ט שאסור וא"ך חזר להיו' דינו כביצה שנולדה ביו"ט שאסורה משום נולד ואיסורא החלטי. או טעם הדבר מפני שהוא טורח ומוליד וממציא ביו"ט. דבר שהיה יכול לעשותו מעיו"ט. וא"ך דבר שאי איפשר לעשותו מעיו"ט שרי. וכיון שכן נחפשה ונחקורה אם ההדלקת האש מהכברית הזה הוא דבר שאפשר לעשותו מערב יו"ט או לא. או אפשר כיון שיכול להדליק אש באופן אחר יהיה אסור להדליק אש מהכברית

ב) עלינו לדעת. כי האש הנמצאת בראשי עני הכברית האלה. אם נקראת אש מצוייה ומוכנת שם. יען באפס יד תדלק ובמעט חום שיגיע לראש העץ הזה יצא הלהב כרגע. וזה מסיבת שהאש טמונה בראש כפיסי עצי הכברית האלה. שהרי לא נעשית בה שום הכנה ושום תחבולה להוצאת האש כי אם קירוב החום ע"י החיכוך בכותל וכיוצא. וא"ך אין זו תולדה רק אש מצוייה היא. או מכיון שצריך לחככה עם גוף אחר הו"ל מוליד אש דומיא דהוצאת האש מן העצים דהוי חיכוך עצים זה בזה. ועכ"ז אמרה משנתינו דאסור משום דמוליד ביו"ט

ואחרי אשר בעהי"ת יתבררו כל הספקות האלה. הלא תצא דינה לאורה בעהי"ת: ונתחיל בספק הראשון

אם טעם איסור הוצאת האש ביו"ט. הוא משום נולד ואסור בהחלט כביצה שנולדה. או רק מחמת טרחא ביו"ט וגם לברר אם איסור תולדת האש ביו"ט אם מדרבנן או מדאורייתא

הנה מפשט לישנא דש"ס בביצה דל"ג ע"ב דיהיב טעמא משום דקא מוליד ביו"ט. נראה דמדין נולד נגעו בה. וגזירת רז"ל היא כגזירתם בביצה שנולדה ביו"ט דאסירה אפי' ליגע בה. וכדפסק מר"ן באו"ח ס' תקי"ג ס"א

האמנם רבותינו גדולי הפוסקים והמחברים רוח אחרת אתם בפי' דסוגיין. שהרמב"ם פ"ד מה' יו"ט הלכה ח'. פסק וז"ל אין מוציאין את האש וכו'. שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצוייה. אבל להמציא אש אסור. שהרי אפשר להמציא אותה מבערב ע"כ. והרב"ד ז"ל השיגו וז"ל ויאמר מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם שמפורש בגמ' עכ"ל. וע"ז השיב הרב המגיד ז"ל וז"ל אני רואה כאן חפץ להשיג. שהרי אין זה כביצה שנולדה ואסורה. לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו. אלא לבשל בו או לאפות בו ונראה שאם הוציא שהוא מותר להשתמש בו. ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון דאפשר לו מבערב והטעם הזה כתבו הרשב"א וכדברי רבינו. עכ"ל נמצינו למדין מדברי ה"ה בדעת הרמב"ם שאין איסור הוצאת האש משום נולד וכדין הביצה שנולדה. שאל"כ אם עבר והוציאו יהיה אסור. דומיא דביצה שאסורה אפי' במגע. אלא מטעם שהאדם טורח ביו"ט מה שהיה יכול לעשותו מבערב וטרחא זו היא שאסרו רבנן ולכתחילה דווקא וכדברי הרשב"א ז"ל

איברא שהרואה דברי הרשב"א במקורם בס' עבודת הקדש שער השני אות וי"ו. עיניו יחזו שהרשב"א ז"ל נקט ב' הטעמים שכ"כ וז"ל אין מוציאין וכו' מפני שהוא מוליד. ואפשר לו מבערב יו"ט. וכל שאפשר לו מעיו"ט ואינו אוכל נפש אסור ואפי' מכשירי האוכל עכ"ל. וכיון שכן יש לישב השגת הראב"ד על רבינו ז"ל. דכוונתו לומר דנהי שכתב הטעם מפני שאפשר להמציאו מעיו"ט. והטעם נכון הוא. אכן ויאמר גם מפני שהוא מוליד שהוא הטעם האמור בש"ס. ור"ל