ומצור דבש מז

ש"ד כתב. ולענין אם עבדו של ישראל אסור במלאכה ביו"ט כמו בשבת לדעת האוסרים כתב הרמב"ן בתו"ה ואכתבנו לקמן בס' תקכ"ו יעו"ש. ויש להתבונן בדבר דבס' תקכ"ו הביא מר"ן ס' בה"ג דאסר בעבדים והרמב"ן חלק עליו דמנ"ל לבה"ג דשוה יו"ט לשבת בדין העבדים. וגם חלק עליו דבעבד שהוא גוי לא נכנס בכלל האזהרה יעו"ש. ובכן אם מר"ן ז"ל רוצה להודיענו היכן כתב דין העבדים ביו"ט. יאמר בסתם אכתבנו לקמן בס' תקכ"ו ודי. ואם בא להזכיר שם הפוסק החולק. שהוא הרמב"ן. הי"ל להזכיר ג"כ שם בה"ג שהוא מאריה דשמעתתא והרמב"ן חלק עליה. אכן מה טעם להזכיר ולפרוט שם הרמב"ן. האמנם כי מר"ן ז"ל דעתו נוטה אחרי ס' הרמב"ן הכא בדיני יו"ט. וגס בדין העבדים ביו"ט שהיא מ"ש בה"ג האוסר עם הרמב"ן המתיר. ע"כ כתב מר"ן בדין העבדים כתב הרמב"ן בתו"ה ואכתבנו לקמן. וסברת הרמב"ן היא ס' הרמב"ם ז"ל. ובאשר הוכחנו כי מר"ן ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ם דאין שביתה לבהמה ביו"ט כסברת הרמב"ם. פסק כוותיה גם בדין העבדים והרמב"ם הרי דבריו מפורשים בפ' כ' מה' שבת הלכה י"ד יעו"ש

ולכל הדברות בשגם תמצא יד הדוחה לדחות ולומר דהכא בס' ש"ד דעת מר"ן לפסוק כהסתם בדין העבדים ואסור לומר לקבור את המת ביו"ט ראשון. אין ללמוד מהם לדין שביתת הבהמה. דלא דמו אהדדי וכדכתיבנא. ועוד דהרי הרשב"א גופיה יוכיח דהגם דמחמיר בדין העבד. עכ"ז הא כתב בפירוש דבהמה ביו"ט אין בה דין שביתה ורק משום עובדין דחול. וכן דעת מהריק"ש בתשו' בפי' כדכתיבנא כ"ז לעיל. וכן דעת מר"ן בדין הבהמה ביו"ט כמ"ש ס' קצ"ה ותק"י בפי' דאין בה שביתה מה"ת. הגם אי נימא דבדין העבדים דעתו להחמיר. ואין לתלות זה בזה. ועיין להרב מחה"ש בס' ש"ד ס"ק ג' שכתב דגבי עבד הואיל ויש בו דעת החמירו בו יותר מהבהמה. ואין מקום להאריך עוד במקצוע הלזה יותר ממה שהארכנו בביאורן של דברים עד הנה. הודות והלל לה' שעזרנו

מעתה נחזור לענינינו שהתחלנו בו הנה הראיתיך מערכה גדולה ונשגבה של הפוסקים הגדולים ראשונים ואחרונים דכולהו רבנן ס"ל דאין שביתה לבהמה ביום טוב דבר תורה. כלל. ותמצאם עשרים פוסק במספרם. ואם נחפש אולי נמצא יותר ויותר וכיקר סהדותיה דהגאון צמח צדק דכתב דכל האחרונים הסכימו דאין שביתה לבהמה ביו"ט. ועכ"פ מה שהשיגה ידי מהספרים אשר אתי הם אלו. הרמב"ם. והרמב"ן. והרשב"א. והסמ"ג. הרי"ף ממשמעות דבריו. רבינו האי גאון. והשבולי הלקט. מהריק"ש. הבית חדש. הלבוש. הרב פרי חדש. צמח צדק. התויו"ט. מהר"ש חאיון. הרב יד אהרן. הט"ז. והרב אליה רבה. הרב פחד יצחק. מר"ן החבי"ב בכנה"ג ובשכנה"ג. רמ"א ז"ל. ואחרון חביב דעת מר"ן ז"ל. א"ך טוב לישראל. איתני עולם וזרועות הבל אשר לאורם נלך ונראה אור. בהלכה

מעתה הבה ונלכה לסדר מערכה השנית של כת הפוסקים דסברי מרנן דיש שביתה לבהמה ביו"ט. וכאשר סידרם ג"פ במחב"ר ס' רמ"ו דמ"ח ע"א והוא היה מונה שבחן. בה"ג. הרשב"א. ומר"ן בס' ש"ד. הרא"ש. הגהות מרדכי. ומהרש"ל ביש"ש. ואבן העוזר. ומהר"י עיא"ש בס' מטה יהודה עכ"ל. וכולהו ס"ל דיש שביתה לבהמה

ובתר דמחוינא קידה מול קדושת עצמותיו אמינא. שאין כל הפוסקים שזכר. כולם נמנים אל המערכה הזאת דיש שביתה. וכאשר ביארתי ואבאר. דסמי מכאן בה"ג. דהרי לא מצינו לו שדיבר בדין הבהמה ושביתתה ביו"ט. רק בדין העבדים. ואין לדמותם אהדדי. כדכתיבנא וכאשר הוכחנו מדברי הרשב"א ומהריק"ש דמחמירי בעבדים ומקילי בשביתת הבהמה. זאת ועוד כל כחו דג"ע המחב"ר לתת סמוכות לבה"ג בדין זה. הוא ממה שכתב דבה"ג מסתמיך על הירושלמי. דס"ל דברכיבה ע"ג בהמה בשבת או ביו"ט איסורה מד"ת משום שביתה. והרי מצינו לו לבה"ג גופיה שכתב בדיני יו"ט דאין רוכבין ע"ג בהמה משום שבות כאשר הבאתי דבריו לעיל במקורן. וא"כ נפל כל היסוד שבנה ג"ע בסברת בה"ג. דבה"ג גופיה כתב ההפך

וסמי מכאן סברת הרשב"א. שהרי אפי' דמצינו לו שמחמיר בדין העבדים. אכן בדין שביתת הבהמה ביו"ט הרשב"א גופיה כתב דמשום עובדין דחול הוא דאיכא וכמ"ש מר"ן הב"י בס' תצ"ה וה"ה בפ"ה מה' שביתת יו"ט. משם הרשב"א. והיאך נמנה אותו בין הסוברים דיש שביתה

וסמי מכאן סברת דעת מר"ן בס' ש"ד. דמלבד דבס' ש"ד לא דיבר מר"ן כי אם בדין העבדים ולא בדין הבהמה. ואפי' בדין העבדים ליכא הכרעה גמורה להיכן דעת מר"ן נוטה. ואת"ל דאסר בעבדים. הא לענין שביתת הבהמה הרי גילה דעתו בס' תצ"ה ובס' תק"י דאזיל בשיטת הרמב"ם דאין איסורה כי אם מדרבנן. ולפלא גדול יחשב למנות מר"ן במערכה זו מכלל הדיוקים שבסי' ש"ד. ושבקינן דעת מר"ן ברחבה בס' תצ"ה ותק"י דמפורש יוצא ממנה ההפך ממש. והרי לא הזכיר בה דין השביתה ביו"ט כמו שהזכירו בשבת. וכדכתיבנא כ"ז באריכות לדעת מר"ן

וסמי מכאן ס' הרא"ש. שהרי מצינו להרא"ש גופיה בסוגיין דע"ז דט"ו דכתב בפי' שאפי' בשבת אין ברכיבה ע"ג בהמה איסור דאורייתא משום דהחי נושא את עצמו. והיא סוגייא ערוכה בש"ס שם ובפ' המצניע וכו'. וכפי"ז מוכרחים אנחנו בעל כרחינו לומר דאפי' דהביא דברי הירושלמי בפרק משילין דס"ל דברכיבה איכא איסור שביתה. לאו לפסוק כוותיה קאמר דהרא"ש גופיה קאמר הפך הירושלמי בסוגיין דע"ז וסוגייאות תלמודין יוכיחו. שהם הפך הבבלי. ואומר אני שכל האחרונים שחשבו להרא"ש ז"ל דמדהביא בפ' משילין הך לישנא דירושלמי ש"מ דלהרא"ש הכי ס"ל דאיסור רכיבה הוא מטעם שביתה. נגד תלמודין. הוא משום דלא סיימוה קמייהו סוגיין דע"ז דט"ו דהרא"ש גופיה קארי בחיל דאין ברכיבה איסור שביתה. ודו"ק

וסמי מכאן הגהות מרדכי. שההגהות מרדכי הם בפ"ק דעירובין. ושם הביא דברי הירושלמי. האמנם כל מבין עם תלמיד ידין כי הגהות מרדכי מפרש דברי הירושלמי דבשבת קאי. שהרי הגה"מ למד מטעם הירושלמי דאיסור רכיבה מטעם שביתה. לאיסור הקרון דשכירות קניה. ולא דמייא לספינה שמותר ליכנס בה בע"ש. אע"ג דאיכא משום שביתת כלים שאני ספינה דמינח נייחא ומיא ממטו לה. והמעין שם יראה דבשבת קאי ההגהות מרדכי. ובפרט במ"ש בסיף התשובה. דאסור לרכוב ע"ג בהמת גוי ומקשה מפ"ק דע"ז דשכירות לא קניה. ואין שם רמז דעל יו"ט נמי נאמר דין השביתה כלל. וכל שקו"ט דהגהות מרדכי שם בשבת קאי. ולא זכיתי להבין דברי ג"ע במחב"ר שציין להגה"מ דפ"ק דעירובין ומפרש דבריו דעל שבת ויו"ט