ומצור דבש מו

כל אלה הסברות פה בש"ע. והיה די לומר ויש מתירין. ואנן ניקו בכללין דסתם ואח"ך י"א סתם היא דעת מר"ן. ודי. ואת"ל דיש לדחות זה. דאין זה מספיק להתנגד לכללין. עכ"פ המעין ישר הולך עיניו יחזו שאותה סברה חמישית שהביא מר"ן ויש שלמדו עליהם זכות ע"פ ס' האחרונה שכתבתי. כל אלה הם דברי מר"ן גופיה. שמר"ן ז"ל הוסיף בסברה זו תבלין להטעימה לצד ההתר. כי הסברה החמישית היא ס' בעל התרומות שהביאה רבינו הטו"ר ומר"ן בב"י בס' ש"ג. והמעין יראה שם שאין שם כ"כ הרחבת הלשון ולימוד הזכות. כי ז"ל ס' התרומה. עתה התרנו תכשיטי האשה לדידן דלית לן רק כרמלית ע"כ. ולשון הזהב הזה באמירת ויש שלמדו עליהם זכות שלא אסרו וכו' והשתא דלית לן רה"ר גמורה הו"ל כל רה"ר שלנו וכו' ודינו כחצר שאינה מעורבת ומותר. כל זה הוא מדברי מר"ן בשלחנו הטהור. והוא גופיה המלמד זכות במתק שפה ונועם שיח הלזה. וכיון שמר"ן ז"ל מטעים דברי הסברה הזאת וממתקה. כנראה בודאי דדעתו מסכמת אליה. דאל"כ למה לו להרחיב הדברים. ומר"ן ז"ל הוא ניהו שהשרישנו בכלל הזה. דבמקום שהפו' מביא איזה סברה של איזה פוסק ונותן בה טעם אפי' שאח"ך מביא חולק ע"ז מ"מ אם לא היתה דעתו נוטה לדברי הפוסק ההוא לא היה נותן טעם בדבריו. כמ"ש מר"ן בתשו' לאה"ע בדיני גיטין סי' ה' כמ"ש הכהן הגדול בס' יד מלאכי ז"ל בכללי מהריק"א אות יו"ד יעו"ש. ומדברי מר"ן ז"ל נלמוד גם אנן לדברי עצמו. והכא שמר"ן ז"ל מטעים הסברה ומלמד עליהם זכות במילי דמסתברא. נראה דכן היא סברתו. ולא יתכן שיפסוק כסברא הראשונה שבסתם נגד דעת עצמו ודבריו דידיה

ועוד אחרת הלא תדע. שמר"ן ז"ל אחר שלימד עליהם זכות בהוצאת שאר התכשיטין חזר וסתם בדין טבעת שיש עליה חותם לאשה ושאין עליה לאיש דזה אסור וחיוב חטאת איכא. ובזה אין להתיר. הרי דסתם מר"ן לאיסורא. ואח"ך חזר וכתב וי"א דהשתא דנהגו וכו' הו"ל כתכשיט ושרי. וא"ך הוי סתם ואח"ך וי"א דכפי כללין. שהלכה כסתם ואסור. ובנדו"ד אי איפשר לומר כן. שהרי הך יש אומרים דבזה"ז דנהגו וכו' ושריא אפי' טבעת שיש עליה חותם לאשה ושאין עליה אפי' לאיש. הך סברה הם דברי מר"ן גופיה והוא המולידה והמצמיחה ע"פ מ"ש בס' שי"א. וכמ"ש המעין כ"ז בס' ש"ג בב"י ומשם בארה. ונקט לה בשם יש אומרים מרוב ענותנותו דמר"ן זי"ע. ואי איפשר שהוא יכריע כסברת הסתם נגד סברתו והכרעתו דידיה. גופיה. וזה ברור

ושוב תראה דמר"ן ז"ל מאותו ס' עצמו. דמר"ן ז"ל לא הכריעה דעתו לפסוק כסברה הראשונה ולאסור לצאת לחצר שאינה מעורבת. שהרי בסוף הסעיף כתב ומיהו במחטין צריך להזהירם וכו' כי בדבר שאין להם תועלת בו ישמעו לנו. והרי חזר מר"ן להראות פנים מסבירות לסברה הרביעית דמוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין ע"כ במחטין דישמעו לנו צריך להזהירם. כן נראה לכאורה משטחיות דברי מר"ן בסוף הסעיף הלז

האמנם הרואה דברים האלה במקורן בב"י ס' ש"ג אחרת יראה בדעת מר"ן כי אזהרה זאת היא דברי מהר"י אבוהב ז"ל שכתב וז"ל. אבל יש ליזהר שלא תוציא אלא המחט הצריכה שאם תוציא יותר מזה אסור. והני נשי דידן אינן נזהרות בזה וראוי לגעור בהם. שאפי' לא יגער בהם על התכשיטין האחרים לפי שלא ישמעו לנו ומוטב שתהיין שוגגות ולא וכו' בזה ישמעו דברינו שאין להם בזה תועלת עכ"ל אות באות. ועין רואה דמר"ן ז"ל דילג מדבריו. ולא כתב דאפי' אם לא יגעור בהם על התכשיטין וכו' ומוטב שתהיין שוגגות. כלשון מהר"י אבוהב ז"ל גופיה. והשתא אי מר"ן ז"ל דעתו כסברה הרביעית דמדינא שאר התכשיטין אסור. ורק משום דמוטב שיהיו שוגגים ולא מזידין. למה לא העתיק דברי מהר"י אבוהב ז"ל כצורתן ולמה דילג מאמצעות דבריו כל הך דתכשיטין אלא דהדבר מבואר דלדעת מר"ן בתכשיטין אין צורך לטעמא דמיטב שיהיו שו"מ. דמדינא שרי כמ"ד דשרי לצאת לחצר שאינה מעורבת. והאידנא דלית לן רה"ר גמורה א"כ כל כרמלית דינה כחצר שאינה מעורבת. והיא היא הסברה שמר"ן ז"ל המתיקה והטעימה וממנה לימד זכות על בנות ישראל. כסברה החמישית. וע"כ בכוונה דילג מדברי מהר"י אבוהב ז"ל כל הך דינא דתכשיטין. והעתיק דבריו רק בדין המחטין. ומעתה כל מעין בצדק ישפוט ברור כי מר"ן ז"ל לא פסק כסברה הראשונה של הסתם וכמש"ל

ב) בס' רמ"ו פסק מר"ן בדין בהמה שישראל וגוי שותפים בה היאך יתנהגו בה בשבת. שם בסעיף ה' פסק בהסתם שצריך שיתנה עם הגוי בשעת הקנין שהגוי יטול שכרה בשבת והישראל ביום חול. ואם לא התנה כן בתחילה אסור אע"פ שהתנו אח"כ. ואם ילוה אותה וכו' יהיה רשות ליד הגוי להוציאה שלא ברשות. ואח"ך חזר וכתב ויש מתירין אפי' שלא יהיה ביד הגוי רשות להוציאה. רק שיזקיף את דמיה במלוה. ואח"ך כתב ויש מתירין רק ע"י שיזהיר את הגוי שלא יעשה בה מלאכה בשבת. ואם יעבור יתחיב באונסיה. כמ"ש המעין. והשלשה סברות האלה כל אחד מיקל יותר מחבירו. וסברה אחרונה היא מקילה יותר דא"צ תנאי מתחילה. רק ע"י אזהרה שלא יעשה בה מלאכה בשבת. ואם יעבור הגוי ע"ז יתחיב באונסיה דהשתא אם הגוי עושה בה מלאכה הויא בהמה דידיה. וכמ"ש כ"ז במקורן של דברים בהב"י סוס"י רמ"ה יעו"ש. וסברה הראשונה דהסתם היא ס' הריב"ש. והשנית היא סברת ריצב"א. והשלישית היא סברת מר"ן הב"י גופיה. ומטי בה משם רב הגדול מהר"י בי רב ז"ל יעו"ש והשתא אי איפשר לומר דמר"ן ז"ל סתם כסברה הראשונה. דהא סברה האחרונה היא סברת מר"ן גופיה. ומטי בה משם רבו. ואי איפשר שיכריע כדעת אחרים נגד הכרעת דעת עצמו ודעת רבו וז"פ. הראית לדעת שאין הכלל הזה מוסכם לאתר דמר"ן כותב סברות רבות זו אח"ז וכל אחד מיקל יותר מהקודם לו. לומר דהכריע מר"ן ז"ל כדעה הראשונה. ועוד יש לי מקומות אחרים לראיה. אכן לא פה עת האסף ולצאת מענין לשלא כענין

ומינה אני אומר דגם פה בס' ש"ד. שבתחילה סתם מר"ן שאסור לומר לעבד ישראל לקבור את המת ביו"ט ראשון ואח"ך חור וכתב ויש מתירים. ואח"ך חזר וכתב לאחרונה ס' המתירין דכל שהוא גוי ולא קיבל עליו ז' מצות ב"נ הרי הוא גוי גמור. שרי. וידוע דהסברה ראשונה היא סברת הראשונה. ויש מתירין היא סברת הרמב"ם והרמב"ן וה"ה. ואיננו רחוק לומר דדעתו כסברה האחרונה דהיא דעת הרמב"ם והרמב"ן וה"ה. ובלי ספק נראה דמר"ן לא שביק סברת הרמב"ם והרמב"ן רבו דהרשב"א. ויפסוק הלכתא כהרשב"א תלמידו הגם דאיכא כמה מרבוותא דסברי מרנן כדעת הרשב"א. הא דעתו דמר"ן סומכת על דעת הרמב"ם בפסקיו והכא הא איכא הרמב"ם והרמב"ן וה"ה דסברי דשרי. ואפשר דדעת מר"ן נמי כן דשריא

וכדמות ראיה יש לי ע"ז דמר"ן בב"י בסוף ס'