ומצור דבש מה

והכניסם בתוך ביתו באהבה ולא העיר כלום מוכח דדעתו כן. ורמ"א כתב פה רק דבר שהשמיטו מר"ן במקומו עשה לו מזכר'ת סביב ותו לא

ואתה תחזה דעת מר"ן החבי"ב ז"ל גופיה דהכי ס"ל לדידיה דאין שביתה ביו"ט. כי הלא תראה דבין במדורא קמא ובתרא. רק ארחא דהתירא קא מהדר. כי לא ציין רק למקורות הפו' המתירים. שכ"כ במהדורא קמא עמ"ש מר"ן ז"ל בהס"ד ואיני יודע טעם המתיר. כתב הרב הכנה"ג וז"ל. ואני אומר דיש טעם גדול למתיר וציין להרב מהר"ש חאיון ז"ל. וגם להתיו"ט שהביא ראיה להמתיר עכ"ל. ובמהדורא ב' בהשכה"ג. ציין עיין להב"ח שהתיר יעו"ש. וכ"ז יורה יורה דאהתירא קא מהדר. כי לא ציין להפו' האוסר. הגם כי אין אחד מהפוסקי' הגדולים שנזכר בדבריו איסור השביתה ביו"ט כאמור

ומאי דקשיתיה להרב השכנה"ג ז"ל על אשר פירש מר"ן והרמ"א והלבוש דברי השבלי הלקט להתירא. רצונו לומר שאם אין בידם שום ראית ההתר לסמוך עליה לדינא כי אם מדברי השבלי הלקט. יכולני לפרש דבריו באופן אחר ותצא דינא לאיסורא. ובכ"ז השתא דמר"ן ז"ל אמרה ופירשה למילתיה דהשבולי הלקט הכי דבשבת קאי ולא ביו"ט והוציאו הדין להתיר. הוא ז"ל ביטל דעתו מפני דעתם וכוותייהו נקיט. לענין הדין. תדע דאי הרב ז"ל היתה דעתו לאיסורא הוה כותב דין זה במקומו בה' יו"ט בסי' תצ"ה לא בדיני שבת. ובה' יו"ט הרב השכנה"ג ז"ל גילה דעתו להתיר ואסף רק סברות המתירין כדכתיבנא והדברים פשוטים וברורים

והפלא העצום שיש בדברי ג"ע במחב"ר. שבכל הך שקו"ט שכתב בחכמת אלהין אשר בקרבו. לא פירש לנו מה הוא מפרש בדברי מר"ן דסי' תצ"ה וסי' תק"י. אשר אנן יתמי דיתמי לא נדע לפרש פירוש אחר בדבריו כלל. כי אין דבריו סובלים פירוש אחר הנוטה לצד איסור השביתה כלל. שאם באמת דעת מר"ן ז"ל דשוה יו"ט לשבת. בלשון אחרת היה לו לדבר אתנו. כמו שהשמיענו דברות קדשו בסי' רמ"ו בדין השביתה. שכתב דאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ואסר השאלה והשכירות לגוי וכיוצא. והמעיין יראה ההבדל הרב וההפרש העצום שבין דין לדין ולא יפלא דבר כי שם אסור מה"ת והכא לא. ועוד פלא שגם בהגיע ג"ע לסי' תצ"ה לא פירש לנו דברי מר"ן ז"ל גם שם ורק צין להפר"ח וכו' והסיע אותנו לדבר אחר. ובעיקר דברי מר"ן ז"ל לא פירש לן כלום. גם מן היותר פלא. שלא כתב כלום מדברי הרמב"ם והסמ"ג דסברי מרנן דאין דין שביתה ביו"ט ואתו עלה רק מטעמא דעובדין דחול. וברור בעיני שלו היה ג"ע שקו"ט בדבריהם. לא היה מקשה על מר"ן ועל נושאי כליו כמו מה שהקשה. וגם בסדר המערכה שסידר לשפעת מרבוואתא הפוסקים דאין שביתה לבהמה ביו"ט. לא זכר מכללם הרמב"ם ראש הפוס' והסמ"ג וה"ה וכיוצא. ובסי' רמ"ו הזכיר דברי הרב אליה רבא ז"ל שכתב דדעת מתיר להתיר וכתב שאין זה מחוור כמ"ש המעיין. ואין זה ממדתו ודרכיו הקדושים ושיחתו הנאה והעריבה ויעלת החן. לדחות כזאת בלי נתינת טעם ומה טעם לדחיה. ובפרט בדין זה אשר לא נמצא לו שורש בש"ס דילן כל עיקר. ושורשו פתוח מדברי הפו' בלבד. ומי שהתיר. כחו גדול וחזק כי לא נמצא שורש לאיסור לא במקרא ולא בגמרא. ופוק חזי שגם מר"ן ז"ל גם בעת עמדו על המתירין וטעמם. הא הודה להם שאין על מה לסמוך לאיסורא. והבא לדחות כח ההתר עליו להביא ראיה. יזכור אתה הקורא דברי מהריק"ש ז"ל המתיר. בדבר איש האלדי"ם רתת שאין לנו לבבות איסורים מלבנו כל שלא נמצא איסורו לא במקרא ולא בתלמוד. ולא בגדולי הפו' המפורסמים. ונמצינו למדין גדול כח המתיר בנדו"ד מכח האוסר. ועכ"פ הא כתיבנא דיצא נקי הרב השכנה"ג ז"ל מכל השגות ג"ע במחב"ר עליו ודו"ק

ומה שהקשה עוד מדברי מר"ן דס' ש"ד דכתב בהסתם דעבד ישראל אסור לומר לו לקבור את המת ביו"ט ראשון. ואע"פ שכתב מר"ן אח"כ ויש מתירים הדבר ידוע שהוא פוסק כסברה הראשונה שבסתם. וכיון דגבי עבדים פסק דאית ליה שביתה. מינה נשמע דה"ה לבהמה עכ"ל

וע"ד אמינא. הגם כי כלל זה לא נמלט מערעור כי פוסקים אחרים כתבו עליו דאין זה כלל מוסכם כי נמצא בדברי מר"ן ההפך. וכאשר זכרם אישי כהן גדול הרב יד מלאכי בכללי הש"ע בסופו סי' י"ז ומשם בארה. האמנם כל קבל דנא רו"מ ורו"ב מהפוסקים הכי ס"ל וכן נקטינן אבתרייהו בדרכי הוראה בדעת מר"ן ז"ל

האמנם כתוב אצלי כי לא נתברר לן כלל זה כי אם למקומות שפוסק מר"ן הדין בראשונה בסתם. ואח"כ מביא יש אומרים או יש מתירין חדא. או כשכותב י"א ויש אומרים נקטינן כיש אומרים בתראה. אכן היכא שמר"ן כותב דין אחד בסתם. ואח"כ מביא יש מתירים בזה. ויש מתירים גם בזה. ויש מתירים וכו' באופן שמביא ארבע או חמש סברות הפוס' שכל אחד מיקל יותר מחבירו הקודם. בזאת לא הוברר לן אם דעתו של מר"ן נוטה לפסוק כהסתם הראשון. ובפרטות אם הסברא שמביא מר"ן לאחרונה היא סברת הרמב"ם והרשב"א וכו' מהפוסקים שתמיד דעתו סומכת עליהם בדרכי ההוראה בשלחנו הטהור. כי בזה מצינו למר"ן ז"ל ההפך דאין דעתו כהסתם. ולדוגמא אביא הנה שני גרגרים מענין זה

א) פסק מר"ן בסי' ש"ג בדיני שבת סעיף י"ח. כל מה שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת. זה ס' הסתם ואח"ז הביא י"א דאסור להתקשט בו בבית וכ"ש בחצר. וחזר והביא י"א שלישית שהכל מותר לצאת בו אפי' לחצר שאינה מעורבת. והאידנא נשי דידן נהגו לצאת בכל התכשיטין. ואח"כ כתב י"א רביעית דמדינא אסור אלא כיון שאינם שומעין. מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים. ואח"כ הביא ס' חמשית. ויש שלמדו עליהם זכות לומר שהם נוהגות ע"פ הסברא האחרונה שכתבתי (היא הסברא השלישית) שלא אסרו לצאת בתכשיטין אפי' לחצר שאינה מעורבת. והשתא דלית לן רה"ר גמורה הו"ל כל רה"ר שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינה מותר. ומיהו טבעת שיש עליה חותם לאשה. ושאין עליה חותם לאיש דחייב חטאת. אפי' בכרמלית אסור. ויש מי שאומר דבזה"ז דנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם הרי זה להם כתכשיט ושרי וה"ה לנשים בטבעת שיש עליה חותם הו"ל כתכשיט ושרי. ומיהו צריך להזהיר לנשים שלא תצאן במחטים אלא במה שהם צריכות להעמיד כי בדבר שאין להם תועלת בו ישמעו לנו עכ"ל מר"ן בש"ע

והשתא ניחזי אנן אם מר"ן ז"ל הסכימה דעתו עם הסברא הראשונה שסתם. שאינו מותר לצאת לחצר רק המעורבת וכמו שהתירו חכמים מן התכשיטין ותו לא. כאן הבן שואל מה טעם להביא