ומצור דבש מד

נחזור למאי דאתינן עלה. הנה נתבררה לן דעת מר"ן ז"ל בב"י ובשלחנו הטהור. דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט דבר תורה. וכדכתיבנא. ומהאמור אתה תחזה להגאון מגן אברהם ז"ל בסי' תצ"ה שכתב בזה דברים תמוהים דסותרים סופם לתחילתם. וכתוב אצלי באריכות על דבריו שבסי' תצ"ה ורמז"ל. ומיראת האריכות קצרתי עתה. ולא הוצרכתי להעיר פה עתה מה שנוגע לדינא שאנחנו עסוקים בו כי חזיתי להגאון אליה רבה ז"ל בסי' רמ"ו עמד על דבריו ודחאם וכתב שדעת מר"ן כדעת הרמב"ם והרשב"א דאין שביתה ביו"ט וישב כל תמיהותיו במג"א ז"ל. והעלה דדעת מר"ן בש"ע ובב"י דאין שביתה. וכפי"ז הרי מצינו ג"כ פוסק י"ט דס"ל דאין שביתה לבהמה ביו"ט. ועד גדול ונאמן דדעת מר"ן הכי הוא וכדכתיבנא

ושוב מצאתי לי עד שני גדול בישראל שמו מרן החבי"ב בשיירי כנה"ג סי' ש"ה בהגהב"י אות וא"ו שדעתו ג"כ דמרן ס"ל דאין שביתה לבהמה ביו"ט. שכ"כ שם עמ"ש מר"ן הב"י משם שבילי הלקט דסובר דאין שביתה ביו"ט כנראה מדבריו. כתב השכנה"ג ז"ל וז"ל, ולזה הסכים בעל המפה והלבוש ז"ל. בסי' רמ"ו. והלבוש בסי' זה כתב דלמען ינוח שורך בשבת כתיב ולא ביו"ט. ולולא שאמרה רבינו והסכימו עמו תרין אריוותא אלין. הייתי אומר דכל מה שאסור בשבת אסור ביו"ט. ולפרש דברי השבלי הלקט דביו"ט קאי וה"ה לשבת עכ"ל בקיצור

ובכן הרי מצאנו שני עדים גדולים צדיקים ונאמנים על דעת מר"ן ז"ל דס"ל דאין שביתה לבהמה ביו"ט. מלבד מה שמכריח לישניה דמר"ן בפסקיו בסי' תצ"ה וחק"י וככל מה שכתבנו לעיל בחמלת ה' עלינו

איברא דג"ע במחב"ר סי' רמ"ו הרבה להקשות על דברי השכנה"ג הללו. וז"ל וק"ק דאמאי לא הקשה על מר"ן ז"ל דזה מחלוקת דרבוואתא קמאי כמ"ש מר"ן בב"י סי' תצ"ה משם הכלבו. ומר"ן כתב שם ואיני יודע טעמו של המתיר. וכתב מר"ן דנראה דעת הפוס' שסתמו דבריהם כמאן דאסר שביתה ביום טוב וכו' והרי דברי השכנה"ג שכתב דכל מה שאסור בשבת אסור גם ביו"ט הם דברי מר"ן ותמה על המתירין. והגם דתירץ מר"ן דעת המתירין מסיק דאינו כן דעת הפו' שסתמו דבריהם. ומאחר שכן הי"ל להסכים דברי הגאון להפוסקים. ועוד יש להרגיש דממרוצת לשון השכנה"ג נראה דמר"ן סבר לדינא כמור"ם ובעל הלבוש. ומשו"ה כתב ולולא שאמרה רבינו ואסכימו עמיה תרין אריוותא אלין. ומדברי מר"ן סי' תצ"ה דתמה על המתיר נראה דמר"ן ז"ל ס"ל דשוה יו"ט לשבת. והכי מוכח ממה שפסק בסי' ש"ב בסתם במת ביו"ט א' דאסור לומר לעבד ישראל אע"פ שהוא גוי. כיון דמלאכת העבד אסורה מה"ת. ואע"ג דסיים דיש חולקין ומתירין. הדבר ידוע שהוא פוסק כסתם והיינו כסברת כה"ג. ומינה נשמע דמר"ן ס"ל דשביתת בהמה איתיה ביו"ט. וזה דלא כמשמע מריהטא דלישניה דהרב השיירי, ולכל הדברות יש להרגיש אמאי לא רמז לפחות דזה מחלוקת מפורש בס' תצ"ה ובס' תקכ"ו בדברי מר"ן בב"י. עכ"ל

ובתר דמחוינא קידה לפני כסא תורתו וקדושת עצמותיו. אמינא כו מר"ן החביב ז"ל נקי מכל הערותיו והרגשיו. ובכל השגותיו שהשיג עליו אין לו עליו בהם שום אחיזה ותפיסה. ואעיקרא יש לתמוה טובא על ג"ע ז"ל דאטו מר"ן ז"ל בב"י כשתמה על המתירין מסתמות דברי הפו' ז"ל. האם עמד קנה במקומו ולא כתב מר"ן כלום אח"ז. כאלו בהא אסיק מר"ן את דבריו. והלא לא כן אבי כי מר"ן אח"ז הרי כתב עוד דברים אחרים והביא דברי הרמב"ם והרשב"א והסמ"ג דסברי מרנן כהמתירין. וא"כ למה יתלונן על הרב השכנה"ג מחחילת דברי מר"ן הב"י תחת לסייע ממסקנת דברי מר"ן הב"י וסיומם. והלא מלאכת הקדש של מר"ן החבי"ב על דברי מר"ן הב"י ז"ל הוא היה מונה שורותיו ונקודותיו של מר"ן הב"י. ועתה הסכת ושמע שאין כאן קושיא על מר"ן החבי"ב ז"ל כלל. כי השיירי כנה"ג היא מהדורה תניינא שחיבר על דברי מר"ן הב"י וממהדורא קמייתא כבר נפק דק ואשכח דמר"ן ז"ל אסיק לדיניה דאין שביתה לבהמה ביו"ט. וגלוי לפניו דכל מה דקשיתיה למר"ן על דברי המתירין הגם שמר"ן ז"ל גופיה הודה להם דאין איסור שביתה ומחמר כתובים בתורה. דאינם לא אב ולא תולדה. ובשבת נאמרו ולא ביו"ט. וכמבואר בדבריו שבב"י. אכן זאת לבד עמדה לו למר"ן לאחרונה סתמות דברי הפוסקים. כי עדיין היתה בדעתו דמר"ן שהפו' ז"ל סתמו הדבר. ולא הוציאו מן ההקש דיו"ט לשבת שביתת הבהמה מכללו. וע"כ היתה תמיהתו על המתירין. אכן כיון שאח"כ מצא להרמב"ם והרשב"א והסמ"ג וה"ה ז"ל דכולהו ס"ל דאין איסור שביתה ביו"ט לבהמה מה"ת ורק משום עובדין דחול. כבר הותרה תמיהת מר"ן מאליה. כי הרי גדולי הפוסקים ביארו ולא סתמו וכתבו דאין לבהמה שביתת. ואמטו"ל בסי' תצ"ה כתב אין מוציאין משא על הבהמה. כלישנא דאיסור שבות ולא מטעם שביתה ונקט כדעת המתירין דטעמם ונימוקם עמם כמ"ש מר"ן גופיה. ובסי' תק"י נפק דק והעתיק לשון הרמב"ם בצורתו ובתריה אזיל דאין דין שביתה לבהמה ביו"ט. וככל מה שכתבנו לעיל. וכ"ז גלוי וידוע להרב הכנסת ז"ל ממהדורא קמא שחיבר. שמר"ן דעתו כהרמב"ם והסמ"ג וכו'. ועתה במהדורא שניה שהיא השכנה"ג. בהגיעו לסי' ש"ה הא ראה דמר"ן הביא דברי השבלי הלקט. שהביאם מר"ן ולא העיר עליהם כלום כאן. ובמקומו בסי' תצ"ה העיר מר"ן מה שהעיר. ואת והב בסופה הסכימה דעת מר"ן כדעת הגאון השבולי הלקט. וא"כ הא ברירה ליה להרב השכנה"ג דמר"ן ז"ל סרכיה נקיט בעיקר הדין להתיר. ואם שעדין פה מר"ן לא גילה דעתו. ודעת שפתיו דברו בסי' תצ"ה אין בכך כלום ואין מוקדם ומאוחר

וא"כ מה יקשה השכנה"ג על מר"ן ז"ל דזו מחלוקת דרבוואתא ומר"ן גופיה תמה על המתירין. הא כל זה היה בראשונה. ואח"כ חלף הלך לו במצאו מפורש דברי הרמב"ם והסמ"ג והרשב"א וה"ה. והרי ביארו ההתר ולא סתמוהו. ומר"ן גופיה חזר בשלחנו הטהור לפסוק כוותייהו. בסי' תצ"ה ותק"י

ומה שהק' עליו דממרוצת לישניה מוכח דס"ל דדעת מר"ן להתיר כדעת הרמ"א והלבוש. ומרן בסי' תצ"ה תמה על המתירין. הא כתיבנא דתמהני טובא על ג"ע אשר כל רז לא אניס ליה. איך לא סיימוה קמיה דמר סיום דברי מר"ן הב"י ומסקנתו. ובכן לא רק ממרוצת דברי הרב השיירי מוכח כן. כי גם מנחת דברי חכמות. הכי משמע ליה מפסקיו בסי' תצ"ה ותק"י. גם לשונו הטהור דנקט ג"ע החיד"א ז"ל דמר"ן מסכים כמור"ם והלבוש. אינם מתובלים כל צרכם. דמור"ם גופיה מדברי הב"י שהביא השבלי הלקט ולא העיר כלום למד כן. והלבוש תלמיד הרמ"א ז"ל אזיל בשיטתיהו. ואדרבא הרמ"א והלבוש תרווייהו סהדי מהימני על דעת מר"ן שהביא דברי הגאון והשבלי