ומצור דבש מג

משום שהחי נושא את עצמו. לא יתכן שום חילוק אם הולך להשקותה הרוכב עליה או להשקות את עצמו. הלא גוף הרכיבה אין בה איסור. שהרי הרוכב אינו מכביד על הבהמה שתחתיו ואין זה משאוי. ותוס' שאנץ עצמם דבריהם לקוחים מן הסוגייא דע"ז. וא"כ במקורן של דברים הלא נאמר הטעם דהחי נושא את עצמו והטעם הזה לא יקבל בו שום חילוק לרוכב להשקותה או לא. וא"כ אחר שרבינו הטור נקט דהחי נושא את עצמו. הדברים מוכרעים מאליהם דמאי דנקט הולך להשקותה. לאו דוקא. ודיבר בהוה. וכאשר אבאר לקמן. וא"כ המרדכי והטור כולם בדעה אחת הם. והירושלמי דאוסר משום שביתה ודאי דלא מפליג בין הולך להשקותה. לרוכב סתם ועל זה כתב מר"ן אחר שאין בין דברי הטור והמרדכי כתב ולפי דברי הירושלמי משמע דאסור. ר"ל דהירושלמי דלא כהמרדכי והטור. וזה דוחק עצום ונורא לומר דדברי מר"ן קאי רק על המרדכי ולא הטור. דהרי הוא מציין להטור מדברי המרדכי והיאך נחלוק את השוין. ולמרבית הפליאה שג"ע ז"ל מסתייע לפירושו זה מדברי הרב קרבן נתנאל ז"ל דרצה להשוות ש"ס דילן עם הירושלמי ותרווייהו ס"ל דין דשביתה ברכיבה. ולא הלך ברגש על הרב קרבן נתנאל. על אשר רצה לעשות לנו חדשה נגד סוגייאות ערוכות הנז' שבתלמודינו. וכמעט דחף אותנו ואת כל הפוסקים דחיפה חזקה. דפסקו דברכיבה אין בה איסור תורה כי אם שבות. וכמעט שלא נמצא עוד ידינו ורגלינו בבית המדרש. בדין זה כלל. אלא למד הוא מדבריו להשוות דעת הירוש' עם המרדכי. ולשות בחלקו"ת המרדכי והטור. ולרחק את הקרובים. כמו שקירב את הרחוקים. ולוא ג"ע ז"ל נרגש ע"ד הרב קרבן נתנאל ז"ל ממנו נקח שאי אפשר להשוות דברי הירוש' עם המרדכי. בשום אופן

הגם הלום לדעתי הקטנה קשה מאד לומר דהירוש' דאתי עלה מטעמא דשביתה ברכיבה. ירצה לוותר לנו באם רוכב עליה להשקותה דשריא וכמ"ש הרב קרבן נתנאל. דהלא ניחזי אנן דהירושלמי קבע דבריו על מתני' דפ' משילין דתנינן בה ואלו משום שבות אין רוכבין ע"ג בהמה. ובסוגייא דידן דביצה. הדבר מוכרח ומוכרע דלדידן אסור לרכוב על גבי בהמה אפי' להשקותה. דהא אמרינן שם בגמ' דטעם איסור שבות ברכיבה. שמא יחתוך זמורה להנהיגה. ואטו חששא זאת פקעה אם רוכב עליה כדי להשקותה. הא ודאי לא. וא"כ מוכרח הדבר דלדידן משום שבות בכל גוונא אסור מחשש שמא יחתוך זמורה. וא"כ כשהש"ס ירושלמי נתן טעם לאיסור רכיבה דתנינן במתני'. וקא אתי עלה מטעם איסור השביתה. והעתיק אותה משבות דרבנן. והכניסה לאיסור מלאכה דאוריתא. היתכן שבשביל שנעשית איסור הרכיבה איסור תורה הקלנו בה מאי דהוה אסור באיסורא דרבנן. ושרי לרכוב עליה להשקותה. ומ"ש הטעם בהתר להשקותה. משום דמטיא לה הנאה. שיכנסינה אל המים וכיוצא. אני שמעתי ולא אבין. חדא דאטו לא סגי בלאו הכי. וכי אי איפשר להנות הבהמה בשתייתה ובמזונותיה כי אם בצער אותה תחילה ברכיבה עליה. וכל שאפשר זה בלא זה א"כ הרי הוא מצערה ועובר על שביתתה. ותו דאין הצער וההנאה באים כאחד. דרכיבתו עליה מביתו עד הנהר. א"כ הרי מצטערת ברכיבה זמן גדול עד דמטיא לה הנאה אח"כ. ומה שכתב ג"ע ז"ל בזה דמסתמא אין הדרך רחוק כ"כ. אין הדברים מרוים את הצמאון. דמי מדד בשעלו את הדרך ההיא או כאלו נתנו דבריהם לשיעורים. ומאין נדע הקרובה היא או רחוקה. ומקומות רבים אשר נהרותם רחוקים מהעיר טובא. ומביתו עד הנהר הלא תצטער הבהמה כפלי כפלים מרגעי מספר של שתייתה אח"כ ואיה המנוחה והשביתה שצותה עליה התורה לדעת הירושלמי. והדבר ברור דלדעת הירושלמי דאתי עלה מטעם שביתה אסור לצערה בכל גוונא. הן להשקותה או לרכוב עליה. כיין דאפשר להשקותה בלא זה. וכדכתיבנא

ומה שהביא הרב קרבן נתנאל ז"ל ראיה לדבריו מדברי התו' בשבת דקכ"ב ע"א ד"ה מעמיד. הנה התו' הביאו לשון המכילתא שהבאתי לעיל שדרשו על פסוק למען ינוח שורך. וחמורך. תן לה נייח שיהא תולש עשבים מן הקרקע ואוכל. או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית ולא יניחנו לתלוש. אמרת. אין זה נייח אלא צער עכ"ל המכילתא והתוספות יעו"ש. ואם מלשון המכילתא רצה ללמוד הרב ק"נ ז"ל להתיר הרכיבה עליה לילך להשקותה. את אדוני הסליחה. כי מלבד שאין הנדונות שוין. אלא אדרבה מדברי המכילתא ראיה לאסור ולא להתיר. שהרי למדנו מדברים אלו שכוונת תוה"ק בציווי השביתה והמנוחה לבהמה הוא לעשות לה נחת ולא נמנע ממנה הרגלה הטבעי אשר לומדה בו ויש לה נחת ממנו כתלישת העשבים בפיה מהקרקע. אכן לא לחובשו בתוך הבית כדי שלא יתלוש. הגם שהדבר מובן שגם בחבישתו בתוך הבית. אין הבעלים מניחים את בהמתם שתרעב. אלא נותנים לה לאכול באבוס. אכן מכיון שאין זאת נחת לבהמה. צותה תורה. שלא נתן לה אכילה אשר לא לא לנחת. ונניח אותה בהרגלה לתלוש עשבים בפיה מן הקרקע. הרי שגם במזונותיה במידי דיש בהם צער ויש מזונות בלי צער צותה תורה שלא לצערה. ומינה אם רוכב עליה ומצערה ברכיבתו אסור כיון דמצווה על מנוחתה. ויכול להשקותה בלי רכיבתו. לא הותר לרכוב עליה. ודו"ק

באופן כי לענ"ד נראה ברור דהירושלמי דאתי עלה מטעמא דשביתה ואית בה איסור תורה אין שום סברה להתיר לגזול מנוחתה ולרכוב עליה כדי להשקותה. ומינה לתלמודא דידן דאין בה משים שביתה כי אם משום שבות שריא. אלא דמשום יחתוך זמורה אסור. ומינה היכא שהגוי רוכב עליה. דהשתא. איכא התירה בהרכיבה גופה דהחי נושא א"ע. ומשום יחתוך זמורה בגוי לא איכפת לן. משו"ה התיר במרדכי והם דברי הטו"ר ומר"ן הב"י. וא"כ בשגם נעמיס עלינו עוד משא גדול מדוחקים. אי איפשר לן להתאים דברי הירוש' עם ש"ס דילן. ולמה זה ניגע לריק כל שאי איפשר להתאימם יחד. ובמחילת כבוד ג"ע במחב"ר ז"ל כי עם כל הדוחקים לא עלתה לנו ליחד הבבלי והירושלמי לדעה אחת. וכמ"ש מר"ן הב"י ודו"ק

ומאי דנקט רבינו הטו"ר כשהולך להשקותה. לאו למימרא דדווקא כשהולך להשקותה הוא דשרי ומטעמא דהנאה דמטיא לבהמא. אבל ברכיבה סתמית אסור. דא"כ בטלת טעם דהחי נושא את עצמו דנקיט אח"כ. אלא דרבינו הטור ז"ל דיבר בהווה ובמנהגה של עולם. דבהיות האדון בעל הבהמות והסוסים ישראל הוא ומשרתו נער גוי. היאך יעיז פניו לרכוב על סוס אדוניו בפניו. אם לא שהוא משרתו להשקות ולהאכיל בהמות אדוניו. ובדרך הילוכו לעבודת אדוניו אמר יאמר. באשר הבהמה הולכת ריקנית ירכוב עליה שלא ליגע את עצמו או להטותה הדרך. ולישנא דאין צריך למנעו יוכיח ע"ז. וע"ז אמרו דאין צריך למחות בו כיון שהחי נושא את עצמו ואין רכיבתו עליה משוי. אכן ה"ה והוא הטעם. דגם אם אינו כדי להשקותה אלא רוכב עליה הנער הגוי לאיזה סיבה אחרת דאין צריך למונעו. דהחי נושא את עצמו ודו"ק: