ומצור דבש מב

שהרי הוא גופיה בסי' ש"ה סעיף כ"ב פסק דמי שיש לו נער גוי ורוכב על הבהמה א"צ למונעו דהחי נושא את עצמו. והם דברי המרדכי ורבינו הטור דס"ל דברכיבה אין בה כי אם איסור דרבנן יעו"ש. וזה דלא כהירושלמי דאוסר גם בזה כמ"ש מר"ן הב"י גופיה יעו"ש. וא"כ הוברר הדבר דמר"ן ז"ל לא ס"ל כהירוש' לא בשבת ולא ביו"ט כלל ודו"ק

וע"פ מה שכתבנו בדעת מר"ן הב"י והש"ע. הרי תלי"ת הותרו כל התמיהות ונתיישבו דבריו בב"י ובפסקיו בש"ע הכל כאחת ובשיטה אחת אזלי. וניצולנו מכל המבוכה כאחת. ויצא לנו כצאת השמש דדעת מר"ן ז"ל דאין שביתה לבהמה ביו"ט מן התורה. ורק שבות הוא דאיכא דשמא יחתוך זמורה ברכיבה. ובמשא עליה משום עובדין דחול או משום דמשתמש בבע"ח. ושיטה זו מנוקה ומשופה מכל צד תמיהא והרגש בשום דבר תלי"ת ודו"ק

ושוב ה' האיר עיני ומצאתי להרא"ש גופיה בהלכותיו דס"ל דרכיבה ע"ג בהמה בשבת אין בה משום שביתה משים דהחי נושא את עצמו. והוא בסוגיין דפ"ק דע"ז דט"ו בסוגיין דבן בתירא מתיר בסוס. ודע דהך דינא דמי שיש לו נער רוכב ע"ג בהמה בשבת דא"צ למונעו. דפסק הטור ומר"ן בש"ע בסי' ש"ה כדלעיל. מר"ן בב"י שם ציין למקור הדברים להמרדכי פ"ק דשבת. והמרדכי ציין למקורן של דברים להתו' בע"ז דט"ו. והתוס' שם ד"ה אימור. כתבו דיש לתמוה על מה סמכו עתה למכור עגלים וסייחים לגוים. ואפי' מסוסים יש לתמוה. דבשלמא סוסים המיוחדים לרכיבה ניחא דהא פסק ר' יוחנן לקמן דהלכה כבן בתירא דמתיר בסוס לפי שעושה בו מלאכה שאין בה איסור דאורייתא. יעו"ש בתו' ובפירש"י במתני' דכתב טעמא דבן בתירא שאין מלאכת הסוס אלא לרכיבה. ורכיבה שבות היא ולא מלאכה. משום דהחי נושא א"ע. וכן מפורש בסוגיין שם דט"ז ע"א יעו"ש. ומדבריהם למד המרדכי דאין ברכיבת הסוס בשבת שום איסור מדאורייתא. וכוותיה פסק הטור ומר"ן בש"ע

והרא"ש שם בהלכותיו כתב דסוס לרכיבה אין בו כי אם משום שבות. וכדמסיקנן דאיפסיקא הלכה כבן בתירא דמתיר בסוס דאין בו איסור תורה והיא מלאכה שאין חייבים עליה חטאת יעו"ש. וא"כ מוכרח לומר דהרא"ש ז"ל הכי ס"ל דאין ברכיבת הבהמה שום דין שביתה כלל שאין זו מלאכה שהרי החי נושא א"ע. והשתא אי נימא דהרא"ש בפ' משילין דהביא לשון הירוש' דיהיב טעמא לרכיבה משום שביתה וס"ל להרא"ש כן. א"כ הוי איסור רכיבה איסור תורה ומלאכה היא. מלבד שזה הפך הסוגייא הערוכה לפנינו בפרקין. עוד בה חזרה קושיתו למקומה דאיך הותר למכור סוסים לגויים הא קא עביד בהו מלאכה האסורה מן התורה. ונראה ברור מעתה שדעת הרא"ש כש"ס דילן ולא כהירושלמי. ועל כרחנו מוכרחים אנחנו לומר שהרא"ש בפ' משילין שהביא דברי הירושלמי. הוא רק ללמדנו דעת הירושלמי. אכן לא למפסוק הלכתא כוותיה נגד תלמודין. וכעין מה שעשה מר"ן ז"ל בב"י שהביא לשון הירוש' ועוד זאת יתירה עשה דשקו"ט ביה. ועכ"ז לא פסק כוותיה. כן גם הרא"ש. ובאמת אין הדעת סובלת דהרא"ש שבק סוגייאות ערוכות בתלמודינו מתני' וגמ' דפ' משילין וסוגיין דע"ז דט"ו. וסוגיין דפ' המצניע דצ"ד ע"א דכולהו קראי בחיל דאין ברכיבה כי אם משום שבות והחי נושא את עצמו. ואזיל בתר הירושלמי, ועתה הרי אין אנחנו צריכים לשיקול הדעת הזאת. שהרי הוא גופיה כתב דרכיבה משום שבות. והיא ראיה חותכת בסברת הרא"ש. ולפי"ז דעת חסרתי דכפי דברי הירושלמי דקאמר דברכיבה איכא איסור תורה דשביתה. היאך יתפרש דין דבן בתירה דמתיר בסוס. משום דאין בו איסור תורה. ור' יוחנן גופיה שהוא מאריה דתלמוד ירושלמי הוא דפסק ההלכה כבן בתירה. ואלו הם קראי"ם שאינן מתאחים וכעת צ"ע

ועפ"ז נוראות נפלאתי על הרב קרבן נתנאל ז"ל בביאורו על הרא"ש דפ' משילין. רצה להשוות דעת ש"ס דילן עם הירושלמי. וכתב דתלמודא דידן נמי ס"ל הך טעמא דרכיבה בשביתה. ומאי דקאמרינן בביצה דטעמא דשמא יחתוך זמורה. הוא טעם שני להוסיף בכח האיסור. דאי מטעם שביתה לחוד מלמען ינוח הו"א היכא דרוכב עליה להשקותה או להביא לה מזונות שריא דזה ניח הוא לה. כמ"ש התו' בשבת דקכ"ב ד"ה מעמיד. משו"ה קאמרי נמי הטעם שמא יחתוך זמורה דהשתא אפי' בכה"ג נמי אסור משום שמא יחתוך זמורה ע"כ

ואת אדוני הס"ר כי דב"ק מפליאים מאד מאד דאיך יתכן לומר דתלמודא דידן ס"ל דברכיבה ע"ג בהמה אית בה איסור תורה. וצא ופרנס לי סוגייאות ערוכות בתלמודינו הנז"ל דכולהו מוכיחי בהדייא דברכיבה אין בה איסור תורה דהחי נושא את עצמו. הפך הירושלמי מן הקצה אל הקצה. ואי סברה זו ישנה במציאות דש"ס דידן והירוש' שוים דכולהו ס"ל דברכיבה בשבת יש בה משום שביתה. אין מקום לכל מ"ש מר"ן הב"י ז"ל בכל המקומות שהזכיר סברת הירושלמי ובחלקו"ת ישית סברת הירוש' מש"ס דילן. ועד כען לא איתאי אינש על יבשתא דעלתה זאת על דעתו לומר דש"ס דידן סובר דאיכא איסור שביתה ברכיבה ע"ג בהמה. והיאך נכחיש את המוחש והמסודר והערוך לפנינו בסוגייאות הנז"ל. ובמה שרצה הרב קרבן נתנאל ז"ל לישב דברי הרא"ש דהביא ס' הירוש' בהלכותיו וש"ס דילן לא ס"ל הכי. עס שיש לישבו בשופי וכדכתיבנא. ומשום ישוב דקדוק קל הלזה. המיט עלינו קושיות אשר אין להם ישוב. כי מהיכן הוציא המרדכי את הדין דרכיבת הסוס דרבנן. ואחריו אזלי הטור ומרן הב"י. והלא כדברי המרדכי לא נזכר ההשקאה כלל רק רכיבה בסתם. וכיצד יתפרנסו הסוגייאות הנז' דקאמרי החי נושא א"ע. ובשיטתו זאת יש לנו אלפי קושיות כזאת וכזאת. ואת אדוני הס"ר כי דב"ק ז"ל לא זכיתי לישבם כלל. ודבריו צע"ג

ומהאמור תמהתי טובא על ג"ע הרב חיד"א במחב"ר סי' ש"ה דנדחק מאד להתאי' דברי הירושלמי עם סברת רבינו הטור. ובחלקו"ת ישית בין כשהנער הולך להשקותה דגם הירושלמי מודה דשרי. ומאי דאסר משום שביתה הוא ברוכב עליה בסתם. ומשו"ה הוכרח לדחק ולומר דהטור והמרדכי פליגי. שהמרדכי התיר בכל גוונא והטור דוקא אם רוכב להשקותה. ועוד הוכרח להדחק לומר דמאי דקאמר מר"ן בב"י ולפמ"ש בסמוך דברי הירושלמי אפשר דאסור. דברים אלו אמרם מר"ן הב"י רק על המרדכי ולא על רבינו הטור. יעו"ש בד"ק

ואת אדוני הס"ר אחר הקיד"ה ת"ק אפים ארצה. כי כל הדוחקים הללו למה. דהלא ראש ומקור כל הדברים שממנו שאב המרדכי וממנו רבינו הטור ומרן הב"י ז"ל הם תוספת שאנץ דע"ז דט"ו. והלא בדבריהם מפורש כי ברכיבת על סוס אין בו איסור תורה דאינה מלאכה דהחי נושא את עצמו. ובאמרך דהתיר הרכיבה הוא