ומצור דבש מ

דעת מר"ן ז"ל מה היא בענין השביתה. שדעתו להחמיר. וא"כ הוא קשה דבסי' תקנ"ד בהלכות יו"ט בדין איסור הרכיבה ביו"ט. ציין מר"ן בב"י שם רק טעמא דתלמודין דשמא יחתוך זמורה. והדבר תימה למה לא ציין דברי הירושלמי פה במקור הדברים של דיני הרכיבה ביו"ט. והלא דברי הירושלמי באיסור רכיבה מטעם השביתה עיקרם וקביעותם על מתני' דפ"ב דביצה דתנן בה ואין רוכבין ע"ג בהמה. ולמה לא הזכיר דברי הירושלמי הנ"ל במקורן של דברים. כמו שהזכירם הרא"ש בהלכותיו בפ"ב דביצה. שמזה דנו הפו' שדעת הרא"ש ס"ל דאדם מצווה על שביתת הבהמה ביו"ט וכדברי הירושלמי. ומר"ן ז"ל כאן העלים עין ולא זכר לא דברי הרא"ש ולא דברי הירושלמי כאן בדיני יו"ט. הלא דבר הוא

ה) אחר כל זאת מפסקיו בש"ע נראה דדעתו להקל. דבסי' תצ"ה כתב אין מוציאין משא ע"ג הבהמה. ולשון זה מורה באצבע דס"ל דאין לבהמה שביתה ביו"ט מה"ת ודווקא איסור שבות דרבנן הוא דאיכא. וכלשון שתנינו אין עולין באילן. אין מטפחין. אין מרקדין. אין דנין אין מקדשין וכו' דכולהו מפורש טעמייהו בסוגין דפ' משילין דמשום שבות דדבריהם הוא דאיכא. ואלו היתה דעת מר"ן ז"ל לאסור מטעם איסור השביתה. בלשון אחרת ידבר אתנו כמו ששנה לן בס' רמ"ו אסור להוציא וכו' דאדם מצווה על שביתת בהמתו. ובפרט בדיני יו"ט שהמוציא המשא על הבהמה הוא הישראל גופיה שהותר לו להוציא הוא גופיה. וכן בס' תק"י סעיף יו"ד העתיק לשון הרמב"ם כצורתו. וסיים בה בד"א בנושא על האדם. אבל ע"ג בהמה לא יביא כלל. והו"ל אסור דאדם מצווה ע"ש בהמתו. ומוכח דדעתו להקל. ומדבריו בב"י שזכרנו לעיל לא משמע כן. וזו באמת מבוכה גדולה הצריכה ישוב לסדר פסקי ההלכות הללו ולהתאים דבריו שבב"י עם הש"ע

כי ע"כ שמעני אדוני! כי לענ"ד נראה לתרץ הכל. ובשם החונן לאדם דעת. נתן לנו שיטה קבועה וישרה בדברי מר"ן הב"י והש"ע. ויתלבנו ויתחוורו לנו כל דבריו כאחת בכל המקומות אשר באה ההערה עליהם. ובפעם אחת נסתלק מן המבוכה כולה. עד שלא ישאר לנו שום קושי וריח קושי בכל סדרי ההלכות שבב"י ושבשלחנו הטהור. ואין כאן לא פלפול ולא חריפות. רק ביאור הדברים במובנם הפשטי ממש. ומזה. נבין דעת מר"ן הברורה דפסק דביו"ט אין שביתה לבהמה כלל. ומוכרחים אנחנו לומר כן. ואתה תחזה. שמר"ן ז"ל לא פסק כהירושלמי לא בדיני שבת ולא בדיני יו"ט להלכה כלל. כאשר אבאר לכבודו בדרך קצרה מאד. וה' יעזור לי

דע כי מר"ן הב"י ז"ל הכא בס' תצ"ה שהוא מהלכות יו"ט. רצה למשקו"ט בדין שביתת הבהמה ביו"ט אי נוהגת או לא. ובס' ש"ה שהוא דיני שבת. הגם שהביא דברי רבינו האי גאון והשבלי. שמהם תורה יוצאה לשבת. וגם לדין יו"ט מבואר דס"ל דאין שביתה להבהמה ביו"ט. מר"ן הב"י ז"ל הביא דבריהם כי זהו משפט הספר ומעשהו מאסף כל סברות הפוסקים ודבריהם כידוע. אכן מה שנוגע לעיקר הדין אי דינא הכי דאין שביתה לבהמה ביו"ט אי לא. מר"ן ז"ל שמר הדבר עד מקומו בהלכות יו"ט ושם השמיענו דברות קדשו

ובסי' תצ"ה בדין השביתה לבהמה ביו"ט. הביא תחילה דברי הכלבו שכתב יש אוסרים ויש מתירים. ומר"ן ז"ל בתחילה כתב שהוא תמה על המתיר מאחר דהוקש יו"ט לשבת לכל מילי. היאך אפשר שתהיה שביתת הבהמה מותרת. ואי משום שלא כתבה הכתוב. הא כל המלאכות נמי וכו'. ומשבת ילפינן להו ומנ"ל להוציא שביתת הבהמה מן הכלל. אחר זאת מר"ן גופיה חזר ותירץ קושיא זאת וכתב דאין זו קושיא דשביתת בהמה ומחמר אינן לא אב מלאכה ולא תולדה. ואינם נכנסים בשם מלאכה עד דנילף להו מל"ת כל מלאכה. ורק הכתוב יחד להם קרא בפ"ע. וא"כ ביו"ט דלא יחד להם הכתוב איסור. א"כ משרא שרי. והרי נתרצה תמיהתו על המתיר. אכן זאת עמדה לו למר"ן ז"ל בתמיהה. דא"כ מדוע הפוסקים סתמו הדברים. וכתבו דשוה יו"ט לשבת לכל מילי חוץ מהוצאה והבערה שהותרו לצורך ולא לצורך ומדוע לא הוציאו מכלל ההקש גם שביתת הבהמה דאין דינה שוה ביו"ט כבשבת. וזאת היא הקושיא לבד שנשארה למר"ן הב"י ע"ד המתירין. וגם זאת הקושיא נתרצה לו במה שמצא אח"כ דברי הרמב"ם והסמ"ג והרשב"א והרב המגיד. שכתבו הטעם דאיסור הוצאת משא על הבהמה ביו"ט משום עובדין דחול דווקא. ולא אתו עלה מטעם השביתה. וא"כ הרי לא נשאר הדבר סתום שהרי פרשוהו הפוסקים ופסקו להקל. ומן אז והלאה הסכימה דעתו לפסוק דאין שביתה לבהמה ביו"ט. כדעת הנך רבוואתא. שזכרנו. כי כן השרישנו מר"ן ז"ל בהקדמתו להב"י והורנו דרכיו בהוראותיו. שכל מקום שאחד משלשה עמודי ההוראה לא גילה דעתו. ושני העמודים האחרים חלוקים בדבר. אל מקום אשר יפנו הרמב"ן והרשב"א והסמ"ג וכו' אחריהם נלך

וא"כ הכא בדין השביתה הגם אי נימא דהרי"ף לא גילה דעתו בפי' אי ס"ל דיש שביתה לבהמה או לא. הנה נשאר לפנינו דעת הרא"ש דס"ל כהירושלמי דס"ל דיש שביתה לבהמה ביו"ט. וכנגד זה יש בידינו סברת הרמב"ם ז"ל דכתב דאין שביתה לבהמה ביו"ט. וכפי"ז ב' עמודי ההוראה פליגי בדין זה. והרי יש לפנינו ס' הרמב"ן והרשב"א והסמ"ג דסברי מרנן דאין שביתה לבהמה ביו"ט והרי הם הכריעו המשקל וכוותייהו נקטינן דאין שביתה לבהמה ביו"ט. ועפי"ז פסק מר"ן בש"ע אין מוציאין משא על הבהמה. וכן פסק בסי' תק"י סעיף יו"ד. דהעתיק לשון הרמב"ם דפ"ה מה' יו"ט בדמותו כצלמו. וסיים שם אבל ע"ג בהמה לא יביא כלל. והט' משום שבות שלא יעשה כעובדין דחול. והטעם שמר"ן ז"ל לא פירש הטעם משום עובדין דחול. משום שמר"ן ז"ל ראה בדבר איסור משא על הבהמה ביו"ט. תרי טעמי. אי משום עובדין דחול. אי משום שאין משתמשים בבע"ח. כמו שכתב שניהם הרשב"א והביאם מר"ן בש"ע ובב"י כמש"ל וע"כ מר"ן ז"ל פסק רק את הדין במה שהוא דין וטעם הדין הבוחר יבחר באיזה טעם מהשנים האמורים בענין כי באמת לקושטא דמילתא לא נפקא לן מידי דלכולהו טעמי אין כאן כי אם איסור דרבנן ותו לא. והרי נתבררו לנו דברי מר"ן שבב"י ופסקיו שבש"ע בירור נכון כנכון היום

ומזה יתברר לנו בבאר רחובות שדעת מר"ן ז"ל שהירוש' שהביא הרא"ש בפ' משילין דיהיב טעמא דאיסור רכיבה ע"ג בהמה מטעמא דשביתה. מפרש לה מר"ן דעל שבת קאי הירושלמי ולא ביו"ט. ואברר הדבר במופתים חותכים הן מדיני שבת והן מדיני יו"ט. והרי נבאר תחילה מדיני יו"ט. שאם באמת דעת מר"ן ז"ל דהירושלמי קאי על יו"ט נמי וס"ל דאיכא איסור שביתה לבהמה ביו"ט. א"כ יש לתמוה על מר"ן הב"י בסי' תצ"ה שבבואו להקשות על ס' המתירין בטרם