ומצור דבש לט

ושניא מדין השביתה בשבת. וא"כ רמ"א ז"ל דכתב בסי' רמ"ו דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. לא שכוונתו להגיה על מר"ן ולומר סברה דנפשיה דאין דין שביתה ביו"ט. נגד דעת מר"ן ז"ל. אלא כוונתו לציין דין השביתה ביו"ט לבהמה. מאי דהשמיט מר"ן ז"ל בשלחנו הטהור להזכירה בסי' רמ"ו. שהרי רמ"א גופיה משם מר"ן הב"י מייתי לה שמר"ן בב"י הביא ס' רבינו האי גאון והשבולי הלקט בסי' ש"ה כנודע. ומר"ן בסי' ש"ה לא יעיר עליהם כלום. וסבר רמ"א שכן דעתו דמר"ן ז"ל. ודבריו הם הם שהעתיק רמ"א בסי' רמ"ו. וכתב בפשיטות דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. ולפני רמ"א ז"ל גלוי מה שפסק מר"ן בשלחנו הטהור סי' תצ"ה דאין איסור המשא אלא מטעם דרבנן דוקא. ולא מטעם השביתה ביו"ט כלל. ומכ"ז נראה לרמ"א דדעת מר"ן ז"ל הכי הוא דאין שביתה לבהמה ביו"ט

וא"כ נוכל לומר דהגאון הט"ז ז"ל הכי כוונתו פה בסי' תצ"ה להכריע דטעם דאין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט דפסק מר"ן הכא הוא רק מטעם דדמייא לעובדין דחול. אכן לא מטעם דין השביתה. שהרי מדבריו בסי' רמ"ו מוכח כן דדעתו דאין שביתה לבהמה ביו"ט. ומוכח כן הן ממה שמר"ן בדיני שבת הזכיר בפירוש דאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. וע"כ אסור להשכירה ולהשאילה לגוי. ופה בה' יו"ט לא כתב דין השביתה. ושינוי הנשגב שיש בין איסור דשבת לאיסור דיו"ט יוכיח. ושנית דהלא רמ"א ז"ל ציין למה שהשמיט הב"י בסי' רמ"ו וכתב דאין דין שביתה לבהמה ביו"ט. ורמ"א גופיה ציין הדברים ומטי בהו משמו דמר"ן בב"י. מכ"ז נראה לו ברור להט"ז דמר"ן הכי ס"ל דאין שביתה לבהמה ביו"ט. וע"כ הכריח דטעם דאין מוציאין משא ביו"ט על הבהמה. הוא דוקא משום עובדין דחול ותו לא. כנ"ל ליישב דברי הט"ז. הגם שלבי יודע שהוא דוחק שאין דרך להכריע המפורש מן הסתום. וילמוד סתום מן המפורש תנינן לא להפך. אכן סו"ס הענין הוא אמיתי כדעת מר"ן ורמ"א ודו"ק

טז) דעת הגאון פחד יצחק לאמפרונטי ז"ל דהכי ס"ל בפשיטות כאשר יראה המעיין באות בי"ת. ובאות שי"ן בדין שביתת הבהמה ביו"ט. ואמת אגיד כי אות השי"ן של הספר הנורא הנ"ל אין בידי רק מאות הבי"ת יתראה גלוי לכל שכן דעת הרב ז"ל. וכבר שלחתי לבקש העתקת מ"ש הרב ז"ל באות שי"ן. ואם יזכני ה' ותבוא לידי העתקת דב"ק. אכתבם הלאה בעהי"ת. עם עוד סברות פוסקים אחרים אשר לא נמצאו עמדי כעת. ובבואם לידי אסדרם בסיף המערכה

והנה עד הנה אספתי סכום מצויין שש עשרה פוסקים ראשונים ואחרונים דכולהו סברי מרנן בפי' איתמר דאין שביתה לבהמה ביו"ט. ובע"ה אם יזמין ה' לידי עוד סברות פוסקים אחרים אכתבם בסוף המערכה כאשר יעדתי בעהי"ת. ומעתה עלינו לגשת אל השלחן הטהור לברר לנו דעת מר"ן ז"ל בדין שביתת הבהמה ביו"ט. וכיסוי הקדש אשר על השלחן פורס מפה ומקדש כבר השמעתיך והיא סימן טוב

טוב) דעת רמ"א ז"ל שכתב כן בפירוש בסי' רמ"ו סעיף ג' דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. ומטי בה משם מר"ן הב"י מה שהביא בסי' ש"ה בשם שבולי הלקט וכמש"ל

חי) מעתה חלה עלינו לבאר דעת מר"ן ז"ל במקור הדברים בית יוסף. ומה שפסק בשלחנו הטהור. הסכת ושמע לי חכם לבב דע כי סימני ההלכות אשר בדין זה בדברי מר"ן הב"י מסימן לסימן. שואלים ודורשים מאתנו סדר נכון ומשטר כי באמת יש כעין מבוכה בסימני ההלכות האלה. ויש מה להתבונן בהם ולעמוד עליהם. א) כי הכא בסי' תצ"ה הביא מר"ן בב"י דברי הכלבו שזכר פליגתא בדבר יש אוסרים ויש מתירין. ומר"ן ז"ל דידיה תמה על המתירין. שכתב ואיני יודע טעם המתירין. אחרי שהוקש יו"ט לשבת. היאך אפשר שתהיה שביתת הבהמה מותרת ביו"ט. ואעפ"י שלא כתבה הכתוב ביו"ט כל שאר המלאכות ג"כ לא נכתבו ביו"ט בפרטות. ומל"ת כל מלאכה ילפינן להו והכי נמי דכוותייהו עכ"ל. ודברים אלו מוכיחים להדייא דדעת מר"ן נוטה לסברת האוסרים ואין הפרש בין יו"ט לשבת בדין שביתת הבהמה. ויש להתבונן כי הלא ענין השביתה לבהמה ביו"ט לא חדש הנהו בדברי מר"ן הב"י עד הנה. כי כבר לעיל בסי' ש"ה הביא דברי השבלי הלקט משם רבינו האי גאון. ומר"ן ביאר דבריו כי ס"ל דביו"ט אין אדם מצווה על שביתת הבהמה ביו"ט. ומר"ן ז"ל לא העיר שם ולא כלום ע"ד המתירין. ומדוע שתק מר"ן שם. ב) שם בסי' ש"ה הביא מר"ן הב"י דברי הירושלמי דנתן טעם לאיסור הרכיבה ע"ג בהמה כדתנן בפ"ב דביצה בפ' משילין מטעם דאדם מצווה על שביתת בהמתו. והם דברי הירושלמי שהביאם הרא"ש בהלכותיו בפ"ב דביצה כידוע. ומר"ן ז"ל תמה על הירושלמי בטעם זה. דהלא קי"ל דאין איסור ברכיבה מטעם דהחי נושא את עצמו. ומר"ן תירץ דברי הירושלמי דכיון דסו"ס הבהמה מצטערת ברכיבה אית בה איסור שביתה יעו"ש. ונראה ברור דדעת מר"ן נוטה להחמיר כדעת הירוש' דהא מר"ן שקו"ט ליישב דבריו. וכן מוכח עוד מאותו סימן עצמו דסי' ש"ה. שהביא מר"ן הב"י דברי המרדכי שכתב דלרכוב גוי על סוס דישראל בשבת אין בזה איסור דרכיבת סוס הוא מדרבנן ורבינו הטור בסוף סי' ש"ה פסק כדברי המרדכי יעו"ש. ועכ"ז מר"ן הב"י ז"ל כתב על דבריו וז"ל ולפמ"ש דברי הירושלמי אפשר דאסור ע"כ. ומכ"ז מוכח דנוטה דעתו כדברי הירושלמי. וא"כ אמאי שם לא העיר כלום על דברי רבינו האי גאון והשבלי הלקט מדברי הירושלמי דמוכח דאיכא איסור שביתה לבהמה מדאסר רכיבה מטעם השביתה

ג) כן קשה נמי דהכא בסי' תצ"ה דתמה על המתירין מדברי עצמו. ולמה לא הקשה על המתיר מדברי הירושלמי הנ"ל ולהסתייע מדברי הירושלמי דס"ל דאיכא שביתה. והלא דברי הירושלמי הנ"ל כבר הוא שקו"ט ביה בסי' ש"ה. ומדוע בסי' תצ"ה שהוא דין הבהמה ביו"ט לא נסתייע מדברי הירושלמי לדידיה ולהקשות לס' המתירין שביתה ביו"ט. האם אין זה פלא גדול על מר"ן הב"י ז"ל

ד) מר"ן הב"י בסי' תק"י כתב שם. וז"ל אם אדם מצווה על שביתת הבהמה ביו"ט כתבתי בסי' תצ"ה יעו"ש. וכל מעיין בצדק ישפוט. דהטעם דמר"ן ז"ל ציין לסי' תצ"ה המאוחר ולא ציין לסי' ש"ה הקודם לו. שבשניהם הוזכר דין השביתה לבהמה ביו"ט. אכן יען שבסי' ש"ה הזכיר מר"ן דברי רבינו האי גאון ושבלי הלקט בדין שביתת הבהמה. בסתם ולא העיר כלום עליהם. ולמען לא יטעה הקורא מזה ויחשוב דאיפסיקא הלכתא כוותייהו. כי ע"כ הורה מר"ן ז"ל למעיין לעיין בסי' תצ"ה דשם מר"ן גילה דעתו בתמיהתו על המתירין ומסי' תצ"ה יתברר לו